מי הרג את הרוק המתקדם?

0/5

מי הרג את הרוק המתקדם? שאלה מצוינת, העולה מחדש לקראת מרתון הקרנות רוק מתקדם שנערך בסינימטק בת"א.  מתי הוא הלך לעולמו? בסביבות המחצית השנייה של שנות השבעים, ויש טוענים כי הרוצח הוא הפאנק. לפיטר גבריאל בטח תהיה תשובה אחרת. מכל מקום, פורומי הרוק המתקדם שממשיכים לפעול בווליומים גבוהים מראים שהגעגועים לא פסקו.  אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי מתפעם לחנות תקליטים (במשביר לצרכן בדיזנגוף) לחפש תקליט של להקת "רוק מתקדם". שמה – "אמרסון, לייק &ופלמר", טריו בראשותו של קית' אמרסון (Keith Emerson) האלבום נקרא בפשטות "אמרסון, לייק ופלמר". סימן ההיכר והזיהוי שנחרת לאורך השנים היה יונה צחורה פרושת כנפיים על עטיפת האלבום.

ההתלהבות נבעה, נדמה לי,  לא רק מהצליל החדש (אלבום קלידים במהותו), אלא מהתחושה שמשהו אחר מתפתח ברוק, לא עוד מסגרת השיר הקצר, אלא היכולת של מוסיקאים לפרוץ את המסגרת הזו ולחבור למוסיקה מז'אנרים אחרים – קלאסית, סימפונית. אני מדבר על קטעים אינסטרומנטליים כמו The Barbarian או Three Fates, גם על בלדה כ- Lucky Man. לראשונה בלט השימוש בקלידים (סינתיסייזר) כדי ליצר מוסיקת אווירה קודרת משהו, ראשונית ומיוחדת, מושרת בקולו הלא שגרתי של גרג לייק, נתמכת בתיפוף המיוחד/אחר של קארל פלמר. כינו את המוסיקה של "אמרסון, לייק ופלמר" גם בשם היומרני "ארט רוק", אולם בסופו של דבר הייתה ליומרנות הזו כיסוי במוסיקה.

 

רוק מתקדם (Progressive rock)  ורוק אמנותי (art rock) הם מושגים חופפים המתייחסים לניסיון של מוסיקאים – בעיקר בבריטניה –  ליצור רוק איכותי-אומנותי, סוף שנות השישים, תחילת השבעים. ההבדלים ביניהם קלים: הרוק הפרוגרסיבי נטה יותר למוסיקה מלודית-ספרותית (שירה, סיינס פיקשן) המשתמשת בדרך כלל גם בטכניקות ובכלים של מוסיקה קלאסית. "ארט רוק" נחשב יותר ניסיוני או אוונגרדי.  שני הסגנונות מאופיינים ביצירות מורכבות, לעיתים מה שנקרא "אלבום קונספט" גם מבחינת תוכן (נושא, סיפור שעוברים לאורך) בנוסף לפריצת הגבולות המוסיקלית, יוצרי הז'אנר הזה היו הראשונים לאמץ סינתיסייזרים, והאלקטרוניקה הפכה חלק בלתי נפרד מהמוסיקה.

 

מוסיקאים הרשו לעצמם להעז יותר, לחפש כיוונים חדשים, לבדוק כלי נגינה נוספים ולהשתחרר מפורמט פופ שהכתיב שיר של שלוש-ארבע דקות. הרוק המתקדם נולד אצל מוסיקאים בערים קטנות, באוניברסיטאות. המטרה הייתה לשבור מוסכמות מוסיקליות. ליצור אלבומים של יצירות שלמות, ארוכות, תוך התעלמות ממצעדי הלהיטים (Charts) להרחיב את קשת הכלים – שימוש בכלי מיתר, הנשיפה ובעיקר – הקלידים-סינתיסייזרים המתוחכמים ועד שימוש בתזמורות סימפוניות. גם בתחום הטקסטים בלט שימוש בתמלילים מורכבים/פיוטיים יותר מאשר הקונבנציות של הרוק. 

 

הניצנים ראשונים של רוק פרוגרסיבי/ארט רוק בלטו ביצירות כמו Freak Out! של להקת אמהות האמצאה Mothers of Invention גם ב"מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" של הביטלס Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club, שמאחוריהם עמדה מעין הצהרה שרוק אינו רק מוסיקה של בני עשרה ומצעדי פזמונים לשעה, אלא אמנות העומדת בפני עצמה. בהמשך – פרץ הרוק הפרוגרסיבי מתוך הסצינה הפסיכודלית של 1967, כשאחד מסימני הזיהוי שלה היה – רוק קלאסי/סימפוני שנוצר ע"י להקות כמו המודי בלוז ((Moody Blues באלבום "ימי העבר שחלף" (Days Of The Future Past), פרוקול הארום (Procol Harum) נייס (Nice), אלבום הבכורה של "מלך ארגמן" King Crimson – "בבית הדין של קינג קרימסון" (In The Court Of Crimson King) – הרכב (עם רוברט פריפ) שביטא את מהות של ה"פרוגרסיב רוק".

מקנטרברי שבבריטניה הגיעה להקת "סופט מאשין" (Soft Machine) הרכב ג'אז פסיכודלי מיוחד. אבל הפריצה המשמעותית – גם מסחרית – של הרוק המתקדם הייתה בראשית השבעים עם הרכבים כג'טרו טול (Jethro Tull) שיצרה מה שנקרא "אלבום קונספט" כמו "סתום כלבנה" יאס (Yes) אמרסון לייק & פלמר (Emerson, Lake & Palmer), ג'נסיס (Genesis) עם "הכבשה נחה על ברודוויי" ופינק פלויד (Pink Floyd) עם אלבומים כ-Meddle ו – Dark Side Of The Moon. לקראת אמצע שנות השבעים – מאבד הרוק המתקדם מכוחו, חיכוכים בתוך הלהקות על כיווני המשך, אלבומים שנעשים ארוכים ובומבסטיים מדי: פיטר גבריאל נוטש את ג'נסיס לאחר האלבום "הכבשה שוכבת על ברודוויי", אחרי שהרגיש שלההקה כבר אינה מגיעה לרמות של אלבום כמו "מוכרים את אנגליה לפי הפאונד" ריק וייקמן פורש מ"יאס" אחרי שהרגיש שההרכב כבר אינו מייצר מוסיקה ברמות של האלבומים כ"קרוב לקצה" ו"שביר".

 

סוף ימי תור הזהב של הרוק המתקדם  – עם פריצת הפאנק (Punk) שהטיף לחזרה לרוקנ'רול ישיר ובוטה, לשורשיו האמיתיים. המושג "רוק מתקדם" הפך כמעט למילת גנאי בבריטניה מאמצע השבעים ואילך. הרוק הפרוגרסיבי לא נעלם לחלוטין. להקות כמו ג'נסיס, יאס  ופינק פלויד המשיכו ליצור ולהופיע גם בסוף השבעים ובשמונים, כאשר הלהקות שקמו באותן שנים, שכונו ניאו-פרוגרסיב, כמו מריליון (Marillion) פעלו במסגרת סצנת רוק מתקדם צנועה יותר, אבל למעשה אחרי אמצע השבעים – ירד המסך על התקופה שהצמיחה את היצירות האולטימטיביות של הרוק המתקדם.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות