יש טוענים שפורמט הרה-מיקס הוא אמנות העומדת בפני עצמה. זה מעלה כמובן את השאלה מהו הגבול בין הפקה טכנית ובין הפקה שיש ערך מוסף אומנותי. כשאני שומע את הגיוון שעשו ללהיטי "מארון 5" – אז ברור שצריכים להתייחס לכל קטע לגופו. . מה שבטוח – זה אינו דווקא אלבום רמיקסים צפוי שכולו נעשה ע"י די ג'ייז מיומנים.
אחרי הקשבה ראשונה ושנייה ל – 18 שירים, נדמה לי ששום נזק גדול לא נגרם לשירי מארון 5. לא התעללו בהם. רוב הקטעים נשמעים רמיקסים יותר מסטנדרטים, ביטים קונבנציונאליים, מעטים הם נסיונות אלקטרוניים לא הכי מוצלחים כמו גרסת טכנו נוראה ל – Little of Your Time, אחדים מוצלחים יותר כמו הגרסה ל – Wake Up Call ברמיקס של מארק רונסון בהשתתפות מרי ג'יי בליג', שנשמע מיקס סול מיוזיק יפהפה. הייתי בוחר גם בגרסת הסלואו טמפו המוצלחת משולבת קצב בס לשיר המלודי Makes me Wonder של ג'אסט בלייז.
אלבום הרמיקסים מתייחס לשני אלבומיה של "מארון 5" האחד נקרא – It Won't Be Soon Before Long, והשני Songs About Jane. בין שאר המפיקים שעשו עבודה מצוינת – סי טריקי סטיוארט ב – This Love. הזמר והמפיק פארל וויליאמס ב – She Will Be Loved. וגם טייסטו כאן לפי שיטת הרה-מיקס האלקטרונית שלו בשיר Not Falling Apart ןטייסטו כן מתחשב ברצפת הריקודים. פול אוקנפלד בחר בריהאנה (Rihanna) לביצוע – If I Never See Your Face Again. גם כאן עוטף המפיק את הקטע בפורמט הדאנס טכנו שלו. הגיוון במפיקי על ובדי ג'ייז מיומנים הוא שעושה את אוסף ה-18 של מארון 5 לאטרקטיבי מאוד, מבלי לפגוע פגיעה במוסיקה של הלהקה עצמה.
