יש משהו לא ייחודי, אפילו נדוש בשירים דידקטיים שפונים ל"אתה" בגוף שני – "מתי תבין, מתי תלמד/ שהזמן לא מחכה לאף אחד", מעין תדריך שמשמש מסקנת חיים לכל הבלגנים – כולל אכזבה מאישה (ש"קרעה אותו לחתיכות" – נו טוב, לא להגזים) וגם הצעה לא לאבד את האמונה, כי "מישהו בסוף נשאר לבד". הדידקטי הזה נשמע סתמי, עקר, מקושקש.
הקולות הדואבים של צמד הספארי נישאים על מנגינה מלנכולית וקצב רוק רך. מהמוסיקה נושבת רוח טובה יותר, במיוחד מהמנגינה. אני זוכר תזמורים כאלה מלהקות שבעים סולידיות, וגם הסולו חשמלית הקצר מתקבל בברכה, אבל השירה עדיין לא מלוטשת. חבל שכישרונות כמו רונן פרי ואיתי סיני לא דואגים למוצרים שלמים ומושלמים יותר.
4 תגובות
אני יודעת שהם יצליחו הוא דוד שלי ואני יודעתאת זההההההההה!!!!!!
השיר נשמע טוב!
מגיע להם להצליח.
מוזר, הכותב כאילו לא זוכר איך בגיל צעיר כל רגש הוא קיצוני. אף פעם לא הרגשת שמישהי קרעה אותך לחתיכות?
בלי קשר, שיר באמת מרגש. דווקא כן ייחודי על רקע מצב המוזיקה הישראלית.
אחלה שיר!