רגב הוד – שם יפה. הייתי אומר אפילו: מחייב. שם שמשדר משהו חדש, נשגב וטהור. ואז אתה מניח את הדיסק – לא הוד ולא הדר, לא פאר ולא יופי. לא חדש ולא חדיש. עוד מחזור מבית החרושת ללהיטים "מזרחיים". מאשימים את כותב שורות אלו שיש לו משהו נגד "מוסיקה מזרחית". גם אם אגיד שלא – הרי לא יאמינו. ובכל זאת אגיד: אין לי דבר מראש נגד שום דיסק שאני שומע. מזרחית, מערבית, רגאיית, בלוזית, רוקית, פופית. רק מה: לא אוהב אותה שהיא נשמעת פס יצור. שאינה יוצאת מאמת.
"את מתוקה ואת שלי אני יודע/ שאין אחרת מלבדך עוד בעולם/ אני ואת זה החיבור המנצח/ בשבילי את כל האושר הקיים"
רגב הוד, כמה פעמים שרת כבר על דמותה הבלתי אפשרית של הגברת האלהית הזו? גם אם תשיר את המילים האלה בקול מיליון וחצי דולר לא אאמין. זה מקבץ קלוש וחסר עומק של מילות אהבה שעובר משיר ים-תיכוני לשיר ים-תיכוני על האישה הכי מושלמת בעולם מנקודת מבטו של החושק. מילא המנגינה שאיכשהו עוברת, אבל העיבוד והתזמור – כנ"ל. אני מדבר מהרגש, לא מהשכל. הרגש פשוט מפסיק לקבל את המתכונים החלולים האלה.