סופם של יחסים בינו-בינה מייצר לעיתים תחושת מפץ אישי גדול. הבנאדם אינו רוצה להאמין שזה נגמר – "אך עוד יש הרגשה שיש מישהו בפתח" (משפט במקומו) "ובאופן רשמי זה נגמר" (טקסט דיבורי שטחי) "שהשער ללב לא נסגר" (קיטש) תחושות של "מעין רעידת אדמה" (נדוש) ו"הרגשתי לבד כשדמעה בודדה/ זלגה לה בחושך כשאיש לא ראה" ("דמעה בודדה", "בחושך"… טקסט מיופייף על סבל) אבל בסופו של דבר – "טוב שאחרי היום שאחרי מגיע לו שוב יום חדש" (אופטימיות סתמית) זה לא נשמע כמו אחרי "רעידת אדמה"…
לא טקסט שג'ייקוב יכול להגיש לועדת הפרס לשירה עברית. הבנאדם מנסה להעביר תחושת עצב על פרידה. הטון והמוסיקה נוגעים בתסכול ובצער, אבל בסופו של דבר אינם מצליחים להתרומם מעל התבכיינות דכאונית מלנכולית משהו. עצוב אבל לא מחלחל. לא שיר שגורם לי להצטרף לעיצבונו של המזמר.