לא יודע איך להגדיר נוסטלגיה, אבל מה שעשה כאן המעבד הצעיר דורון מזרחי (27) ל"הימים הארוכים העצובים" של אריק איינשטייין ושלום חנוך הוא נוסטלגיה. צלילי מיתר בפתיחה נשמעים כמו מסרט רומנטי משנות החמישים. יגאל בשן עמעם אורות, דמיין בעיני רוחו אהבה ישנה ושר: "שוב אשכב לבד בוהה בעננים/ בואו חזרה ימים טובים"

לשכב לבד לבהות בעננים, לחזור אל הימים הטובים. אידיאליזציה של העבר? אני לא מאלה שסוגדים למחוזות העבר, שאומרים – פעם היו ימים טובים יותר. אבל התחושה הזו שמגיעה מהשיר מעוררת געגועים למשהו שנפשך יוצאת אליו. גם אני דורש את שובם של ימים טובים כלשהם מהעבר – במיוחד אחרי הטון החם של בשן,  שמתנה אהבים עם המילים, והעיבוד הזה שמעלה אותם באוב.

ממרום גילו ונסיונו, מזווית ראייתו-שמיעתו העכשווית, יגאל בשן פישפש ברפרטואר השירון הישראלי ובחר לשיר שירים שעושים לו את זה. מקדם הצלחה באלבום קאברים תלוי במה שיש לך להביא מעצמך לשיר מוכר כדי שהגרסה תחזיר את השיר לחיים חדשים. לא עוד שיר לשירה בציבור. נדמה לי שיגאל בשן חתר להגיע לאלבום כזה – שאינו עוד אלבום של קאברים לשירה בציבור. מקדמי הצלחה:  בחירה אישית של שירים ועיבודים שיעניקו לכל שיר זווית מיוחדת.

 העיבודים –  מגיעים מהבנת נפש המבצע ורוח השירים, יוצאים מצניעות יפה.

 "תלבשי לבן" (נעמי שמר) קצב פופ קליל מאיץ, אלתור חשמלית.  סווינג. מיוחד. אפילו מפתיע. "פגישה לאין קץ" (אלתרמן-שמר): אילו הייתי משתוקק לכתוב שיר על אהבת סעורה, נוא,שת בלתי מושגת, פגישה הנמשכת לאין קץ, כך הייתי רוצה שהמילים יצאו. בשן לא סער על השיר כמשתמע מהטקסט, גופו אינו סחרחר עליו, אבל פשטות שכזו, נעימות מלנכולית, משב קולו החם, וגם עיבוד בטעם יפה של פעם.

"בית הערבה" (חפר-קינן-קראוס) הביצוע האולטימטיבי לשיר עדיין שייך לאריק איינשטיין אבל גרסת בשן – מרטיטה כשלעצמה. תמצית געגועים. חזרה לשדות הירוקים ההם (האקורדים של גרינפילדס של ארבעת האחים בפתיחה) שירת רגש, עד כדי שרטוט מדויק של התחושה בנשימותיו. צליל האקוסטית בפתיחה, החשמלית במעב ראיך אפשר לשכוח את בית הערבה אחרי ביצוע כזה.

"זמר אהבה לים" (אליעז-ארגוב) עיבוד פשוט לפסנתר (אלעד אדר)  – משאיר השיר בקווים צנועים, תוספת של צליל מיתרים כמו מסרט הוליוודי ישן – היא הברקה מיוחדת.

"פרח הלילך" (אסף-הירש)  בשן חם-אינטימי עד צביטת לב. העיבוד המאופק (שומעים את מגע מברשת התופים של אביב בונן) מעצים את הטון שלו. סולו הגיטרה הג'אזי של דורון מזרחי – מוסיף מומנט יפה.

"השעות הקטנות של הלילה" (גמזו-זראי) גם כאן עיבוד אקוסטי עם ניואנסים יפים שמוסיפים קישוט לישן והטוב בלי להתבלט יתר על המידה. זה עדיין הגעגוע שמגיע מתחתי מיתריו של בשן.

"עין גדי" (פרץ-אהרוני) מה שקרה לים המוות מאז נכתב הלחן הבלעדי הזה. בשן מתכוון לעין גדי ולים המוות של אז. גם צלילי הפסנתר והמיתרים הסימפוניים מחזירים אותנו לשם.

"דבר אלי בפרחים" (אסף-זלצר) – דואט עם שירלי צפרי – זמרת מצוינת שמוסיף צבע. אבל לא בטוח שהייתי מכניס. מתאים  לי יותר בשן נטו עד הסוף.

"כחולה כחלום" (אסף-הירש) צלילי הליווי בפסנתר וקולות ההרמוניה (שירלי צפרי) מעניקים נופך נוסטלגי יפה בנוסח הסיקסטיז.

"שיר סיום" (שמר-חאג'ידאקיס) ניואנס יפה בעיבוד בבית השלישי (מ"עונים הסקסופונים"), עיבוד מיתרים נשפך. אינטרפרטציה שיש בה קצת יותר מהתרפקות.

התרפקות בעיקר. גם ערגת העצב הפרטי שלי. אני מאמין שפה יש לי פגישה (לאין קץ) עם יגאל. עשה לי את זה.