הרוח החזקה המנשבת במפרשי ספינת המוסיקה הקובנית מאז ה"בואנה ויסטה סושל קלאב" היא כבר סערת הוריקן עם שיטפון של אוספים. הממבו, הבולרו, סלסה, אפרו קובני, הסון, צ’ה, צ’ה, צ’ה, כול המטעמים המשובחים של המוסיקה הקובנית הגיעו לכאן.
אפשר להגיד תודה למי שגרמו לנקות האבק ממדפי המוסיקה הזו. תודה לריי קודר האמריקיני שהעלה את הקשישים מן האוב, תודה לאליאדס אוצ’ואה, לאיברהים פרר, שהלך לעולמו לפני חודש ונכנס לפנתיאון של המוסיקה, וגם קומפיי סגונדו, רובן גונזלס, אומרה פורטנדו.
אבל זה לא רק המפעל של ריי קודר. ההתחדשות של המקצבים באה על רקע מסע אל השורשים ששטף הקהיליה ההיספאנית בארה"ב, עוד הרבה לפני פריצת ה"בואנה ויסטה סושל קלאב". מסתבר שהתפרצות הסלסה וגם שיבת המוסיקה האפרו קובנית הם תוצאה של געגועים עולמיים למוסיקה הלטינית הישנה והטובה. בפסטיבל הג’אז באילת הגיעה רוח הפרצים הזו עם המרקדו נגרו ואלפרדו דה לה פה שהרקידו את הקהל.
שני הדיסקים הם התמצית וההרחבה של טרנד הדאנס הלטיני המחודש. גם אחד המייסדים, טיטו פואנטה נמצא כאן בדוגמית ב"קפה הוואנה", ולא סתם טיטו פואנטה אלא יחד עם מונגו סנטמריה – בקטע "פיטו ג’ו".
המנה הראשונה היא הצליל המצוחצח של ה"מאמבו קינגס", קצב סטייל רוקנ’רולי, אורגן המונד, חטיבת נשיפה מהממת.
סליה קרוז האגדית לוקחת אל אולמות הריקודים מהפיפטיז עם "ריתמו דה מי קובה", ועושה רומבה כמו שרומבה צריכה להישמע, כולל פסנתר הבארים.
ואחר-כך, אתם מוזמנים לרחבת הריקודים עם ה"מאראקה" שעושה את ה"דסקארגה טוטאל" בקצב צ’ה-צ’-צ’ה. ביצוע מבריק, רמת נגינה ליגת על.
אלה מתאבנים. גם ההמשך אותנטי, מלהיב, ההרד קור של המוסיקה הקובנית האותנטית – קצב, שירה. גם אווירת ה"בואנה ויסטה" הגיעה לכאן עם מרצדס ואספרנצה פרין והאורפאון דה סנטיאנו. ומה-זה הקול האמוציונאלי המשגע הזה של "לה ליאניס לופז" בקטע "קומו לה מריפוזה"?
ללא ספק: מקבץ הכי אותנטי שאפשר לקבל מתקופת טרום-המהפכה וגם אחריה. האולד פאשן הזה אינו מתיישן. מעלה את מפלס הגעגועים.
