עכשיו זה סופי: רוד סטיוארט עבר שינוי סגנון. פופ ורוקנ’רול אאוט. ג’אז מיינסטרים – אין. זה הפרק השלישי באימוץ ספר השירים האמריקני. סטנדרטים אחד-אחד. כמו בשני הקודמים הטיפול מעודן ומלטף בקול הצרדרד. הזמר הסקוטי או-טו-טו בן 60 מאוהב בשירים הישנים, "נייט אנד דיי" "איט’ס וונדרפול", "איזנ’ט איט רומנס". מטפל בחומר הקלאסי באמוציונאליות נוסטלגית וברכות שובה. ללא ספק מקצוען. סטיוארט פותח ב"אמברייסיבל יו" של ג’ורג’ ואיירה גרשווין.
על העטיפה: תמונה מצחיקה של רוד עם זוג רגליים נשיות לוהטות. זה נראה, בלי משים, כמו גרסה בוגרת של "עם בלונדינס יש יותר כיף". הצצה מבורכת לקסם השובב ולחוש ההומור הנערי שהיו פעם כרטיס הביקור של סטיוארט. לרוע המזל, גישה זו לא נשמעת בשום מקום במוזיקה, שהיא, לכל דבר ועניין, פחות או יותר זהה לזו שהייתה בשני הפרקים הראשונים של "ספר השירים האמריקאי הגדול".
לזכותו ייאמר שהוא נשמע קצת יותר בנוח בסיבוב השלישי הזה – הוא לא נשמע לחוץ, וגם לא מנומס, כמו קודם. חלק מזה עשוי להיות בגלל שינוי במפיקים. פיל ראמון, שהיה שותף להפקת שני הראשונים, עזב והוחלף על ידי סטיב טיירל, שמוציא אלבומים ברוח דומה בעצמו.
14 סטנדרטים. אורחים: אריק קלפטון פורט אקוסטית ב"בלו מון", סטיווי וונדר נושף במפוחית ב"ווט א וונדרפול וורלד", ארתורו סנדובל מחצצר ב"א קיס טו בילד א דרים און". בט מידלר ב"מנהטן", דולי פרטון ב"בייבי איט’ס קולד אאוסייד"
סטיוארט מתענג על סטנדרט’ס. זה השלישי שלו. מכר כבר הרבה מליונים. עיבודים במיטב המסורת. לא מתפרע. נהיה קרונר מתגעגע עד מתמרח. אבל מה להגיד: יש מי שיתאהב בקלות. איך קוראים לז'אנר? Easy Listening.
