עצוב לה לנורית גלרון, והעצב הזה מחלחל כמעט לאורך הדיסק. זה לא טרגדיות, אבל היא שרה תחושות נוגות, נוטה בקלות נסבלת ללחן המינורי, מה שאפשר להגדיר גבול "העיצבון המוסיקלי" שלה. היא לא חוצה אותו.
שרה על מי שחיכתה לו כל החיים ועכשיו היא שקטה. "אתה הולך לישון מוקדם", היא שרה שיר של לאה שבת. זה שיר על משבר ביחסים. "לא יודעת מה עובר עלינו", מקוננת האשה על הנתק. הבעיה בשיר שהטקסט נגמר לה מהר, וכמעט כמו שבינו ובינה אין מה להגיד, גם הטקסט אינו אומר יותר מאשר "לא טוב בינינו"
גלרון תמיד נטתה לשירים של דיכדוך קל, מומנטים של מצברוח חורפי, געגועים וכאב, פרידה על רקע פריחת עצי האביב, וגם מות האהבה, ובסך הכל לא שירי רנטגן שמגיעים עד הבטן. אבל גלרון יודעת לייפות את תחושת העצב
גלרון השאירה את כל מלאכת הכתיבה לאחרים. שומדבר לא לקחה מעצמה. לא שזה רע. תפקידה כמבצעת לא פחות חשוב. אבל לא ברור עד כמה המחסור בשירים מפריה ומקרבה (והיא כותבת יפה) גורע מהתוצאה הסופית. מה שבטוח: יש כאן הרבה מאוד לחנים מינוריים יפים שגלרון מטפלת בהם ברוך, באהבה, בכאב.
יוני רועה מככב בדיסק עם שני לחנים ודואט ב"עכשיו כמו פעם", שיר יפהפה שכתב רמי סערי.
ואיך יכולה נורית גלרון בלי נתן זך. את "ברכבת הלילה", על רכבת שמחזירה בזמן, הלחין אבנר חודורוב, טען את השיר באווירה חמה ונוגה בעיבוד לחצוצרה.
ההתבגרות מייצבת את גלרון על מוסיקה שקטה של עצב, געגועים, לחן מדוד, הרמוניה פשוטה. לא מתפרעת, גם לא מעזה, אבל נדמה לי שאני ממשיך לאהוב אותה ככה, כמו שהיא עכשיו.
