עלינו בתחנה השנייה. הוסיפו הופעה במוצ"ש. נוסטלגיה+שלום חנוך,אייקון פופ מקומי מתבררת כנוסחה מנצחת. אם היינו מוסיפים עוד פלוס אחד ששמו אריק איינשטיין, אפשר היה למלא בקלות את אצטדיון רמת-גן. אבל אריק, נדמה לי, גם לא הגיע לשמוע, את מי שבזמנו היה חלק מהווייתו כאמן וכבן אדם. בינתיים, סביב שולחנות בהאנגר, הקהל נראה כנהנה להתרפק על שלום הישן והטוב במהדורת 2010.
עלינו בתחנה השנייה. מסלול נוסף לאחור. הבעיה שלי עם סדרה כרונולוגית מהסוג ששלום ואנשיו בחרו – שהיא מחויבת להיצמד לזמן ולאלבומים. העריכה האומנותית לא הכי מתחשבת ברלוונטיות של השירים . יש שירים שלא חייבים להעירם משנתם העמוקה אפילו מסיבה נוסטלגית. אני מוכן לצאת עוד פעם ל"טיול ביפו" וגם להתרפק על "לילות שקטים", אבל ממש לא דחוף לי לשמוע את "שביתה", "שעונים", וגם על "בואי לרקוד" הייתי מוותר. לא חייבים להכניס הכול למען עשות צדק אומנותי או היסטורי, ואני כלל לא בטוח שאת שלום מעניין לחזור לכל שיר ושיר, הגם שהוא האיש שבחר.
מצד שני יש שירים, שהם כבר מעבר להתלבטות: תארו לכם ששלום לא יכניס את "תפסתי ראש על הבר". הרי מדובר בדרישת נצח של הקהל שהפך את השיר לקאלט. השאלה היחידה – האם לא נשבר לשלום לשיר "זה לא גברת – זה אדון" – אינה קיימת בשיקולים. הפולקלור מנצח את הזמן.
"כמה טוב שבאת הביתה"? נו, באמת. אבל כמה טוב שנינט טייב עלתה לשיר את השיר, ושלום כמעט לא התערב. נצבט משהו בפנים. אסף אמדורסקי ב"פנס הרחוב" – בסדר, אורח חשוב, אבל היינו מסתדרים בלי. אורחים הם הרי חלק מהקונספט של הערב כולל אטרקציות. זה קרה ב"סוף עונת התפוזים". בפינת הבמה התייצב זאטוט בן 10 לסולו גיטרה חשמלית. שלום הכריז: זה הנכד שלי. אני מקווה שרוני פיטרסון לא נכנס ללחץ.
אגב, שלום אינו חייב לפטפט בין השירים, ואכן הוא מקמץ במילים, ונותן למוסיקה לומר את דברה, אבל לא הייתי פוסל על הסף, כמה מילים שלו על כל תחנה – מנין יוצאים ולאן מגיעים, ומה מייחד את השנים ההן. לא הרצאה, משהו נחמד עד חביב. בכל זאת מדובר בסדרה כמעט תיעודית.
אבל בסך הכל, נכון שזה אינו הערב האולטימטיבי של שלום נכון להיום, אבל גם כנוסטלגיה זה אינו ממרח. כי שלום אותנטי גם כשהוא חוזר לישן שאצלו נשמע ישן וטוב. יש לו ערב יפה. יש לו להקה טובה. לא צריך לומר יותר מזה, למרות שתמיד חשוב לי להגיד שאני אוהב לשמוע אותו כמעט בכל סידור ומסגרת. כי שלום הוא בסיס ועוגן, חלק מהישות שלי כאן , חלק חשוב, אותנטי מההוויה שלי במקום הזה.
עליתי בתחנה השנייה ואני כבר מחכה לשלישית, אחרי הכל למי שאוהב את שלום היציאה למסע הזה היא חד-פעמית One Way Ticket. ככה שאם לא עלית על הרכבת הזאת – אז הפסדת, ועדיין יש עוד שתי תחנות בדרך.
משה לוי: הפקה מוסיקלית, פסנתר והמונד, אלונה טוראל: פנדר רודס, רוני פיטרסון: גיטרות, זיו הרפז: בס, אשר פדי: תופים, טל אבירם: קלידים ותכנותים. לואי להב: ניהול אמנותי. אורחים: אסף אנדורסקי, נינט טייב.
שירים: טיול ליפו , לילות שקטים, אדם בתוך עצמו, שביתה, עיר זרה, בואי לרקוד, שעונים
לא יודע איך לומר לך, אהבה שקטה, לילה , פנס הרחוב, מה שיותר עמוק יותר כחול, תפסתי ראש על הבר, לא יכול לישון עכשיו, כמה טוב שבאת הביתה, היה כדאי, אגדת דשא, סוף עונת התפוזים, שיר דרך
