שנתחיל במגע אינטימי? הכי אנושי. ערן צור רוצה לספר באלבום הזה על כל מה שאנושי. כולל מגעים אינטימיים. למשל, כשהוא "מרפרף כמו פרפר" – סביב הנשיות שלה (מס. 14 בדיסק) נוגע בלי לגעת ממש. מתבונן בפרטים הקטנים שבה. הריחוק מייצר את המתח המיני, ואז כשהיא כבר לא יכולה עוד – קורא לה לבוא אליו ולחבקו חיבוק פיסי רגיל. עיבוד אקוסטי, כשל פולק סונג, צליל מיתר ושריקה, מאפשר לו להעביר את הנרטיב. שנסון. אינטימי מאוד. ערגת שירתו. תיאטרון נטו.
"בחוץ" הוא מגע אינטימי מהסוג המטפורי לפי אתגר קרת – עם מוסר השכל, שגמירה בחוץ מסמלת כל הרע האנושי, הרע האבסולוטי, האין-צדק, האיפה-שערבים-יזרקו אותנו לים, העשו-מלחמה-לא-אהבה. חיוכו הזימתי-סרקסטי, כשבחר לגמור בפנים. הכי אנושי. ביצוע כמעט עירום. עוד שנסון.
וגם אווירה אינטימית של "אחת אחרי חצות" (מילים: ערן צור. לחן: עמיר לב) מה שקורה בשעה הזו, כשבחוץ יש שער סגור "שמגן מפני הסכנה". מסוק עובר. נדמה שנשמעה ירייה. אבל מתנחמים בלכאורה-המוגן הזה – "חבר לחברו תמיד אומר – ישנן צרות גדולות יותר". טבע האדם. אנושי – לא? דואט יפהפה עם אברהם טל. שיר על רגיעה זמנית, מתפתח כסרט מתח קצר. מלודי להפליא.
אינטימי הוא גם שיר על הבגד שעושה את האדם – "חליפה של חייט" (מילים: ערן צור. לחן: גונן רון). מודדים אדם במידה רבה – אם נרצה בכך ואם לאו – ע"פ לבושו החיצוני, לא על-פי ערכיו ושוויו האובייקטיבי, מצד אחד הפנטזיה – לחלום על חולצה מסאן ג'רמן או ממילאנו, כי חיים במציאות בה תג מחיר או סימן מסחרי מעניקים "ביטחון יוקרתי" מכתיבים את יחס החברה-נשים לאדם. מצד אחר: מתעוררים מהחלום ומבינים שזה ממש לא מתאים למציאות המקומית. עוד שנסון מלודי נוגע ומגיע, מעובד יפהפה לפסנתר, חשמלית וכלי מיתר וקולות נשיים – ביצוע כל כך אקספרסיבי שאינך יכול להחמיץ את המילים.
אינטימי נוגה, פסנתר ומיתרים של יום חורפי קודר, מושר כמעט בלחישה. ערן צור שר "אדמה אחרי הגשם" – כאילו הוא מתפעם מחדש מהבריאה. "כשחמדה אדמה את פני השחק/ היא רקמה בה ערוגות ככוכבים". רציתם אינטימי? עמעמו אורות. יופייה הנוגה של תחושת בראשית.
אנושי, מלודי להפליא – "מישהו מביט בי מלמעלה" (מילים: ערן צור. לחן: יובל מסנר וערן צור) – ניסיון לחפש משהו שמעבר לך עם הרבה סימני שאלה. מגבירים קצב למידטמפו. – שירה רווית רגש, ניסיון נואש למגע אנושי עם הלא מוכר. עם המישהו הזה.
ואחרי האינטימי הזה אני חוזר ל"עין הסערה" שפתח את הדיסק. ערן צור, אחרי כל השנים וסערות החיים, מבהיר לכל מי שחשב אחרת: אני אמנם גבר וחוויתי דברים בחיים, אפילו את חוויית האבהות, אבל בפנים נשארתי אותו דבר – עדיין, רך, שברירי ורגיש, זקוק לפינוק ולסימפטיה, כי קר לי בכל הבלגן שמתחולל.
וכבר כתבתי  על הסינגל הזה – אני מצטט מעצמי: כיצור אנושי רגיש, שזקוק מדי פעם לליטוף וחיבוק – מרגיש כי לבבי כלבבו. המנגינה הנוגה הזו, הקול הרך הרחום והמתכוון שיוצא מנפש דאובה ומשתוקקת. המנגינה הסימטרית שמזכירה כל מיני ברסנס וז'ק ברל ויוסי בנאי, העיבוד החם שאינו מטפס על השיר, אלא מוביל אותו למקום, שערן צור רצה להוביל, שהוא מקום שכמעט לא מגיעים אליו בעידן הזה. הדבר הישיר והאמיתי. מילים ומנגינה שנוגעות ולוטפות וממלטות מעין הסערה ו"פוגעות" קשות בגברים עדינים, רכים ושבריריים שזקוקים לרגעי נוחם והתרפקות. מי צריך יותר? איזה אלבום. הכי מסוגנן שהיה לו, יופיו הלא ידוע, אנושיותו הנוגה, מלודיותו המופלאה.

ערן צור כל מה שאנושי – ההופעה

כל מה שאנושי בהפסנתר מארח 2009