הוא הפרשן הכי חם של דג’נגו ריינהרדט, הגיטריסט הצועני-צרפתי האגדי. לגרן מקדיש לו אלבום עם הרבה סטנדרטים, תיבול צועני, בטעמיו של הכנר הרומני פלורין ניקולסקו, שעושה כאן דברים נהדרים גם בהשפעת סטפן גרפלי, גם באוריינטצית פולק רומני צועני. חייבים לציין גם את נגן הבס הכפול דייגו אימברט שקורא וחש את הנגנים. לגרן נעזר בשתי גיטרות נוספות לקצב, ובסך הכל, ריינהרדט יוצא מהסאשן זה חם, קצבי רומנטי, מנוגן וירטואוזי וגם אמוציונלי. ישן אבל לא מיושן
