shefi1-b.jpg

גבר לא ידבר על כך

שפי ישי

היי פידליטי
4.5/5

המוסיקה מצלצלת בפתיחה מערבון של סרג'ו ליאונה (צליל הגיטרה), כששפי ישי שר "גבר לא ידבר על כך, גבר לא יגלה" בשיר על יחסי בינו בינה נטולי תקשורת – "שיר מאוחר מדי". יהקול נמוך, סטייל ליאונרד כהן. הסגנון הכהני מגיע גם לעיבוד – תוספת קולות נשיים.  נאראטיב מוסיקלי נכון לנתן זך.
זך אקטואלי בטרוף אצל מלחינים וזמרים. לא מזמן שמענו ערב זך-גלרון, גם שם קרא המשורר שירים. והנה קולו הקורא גם כאן, מעוטר בויולה ובפסנתר: "כל כך מעט הבטחות/ הבטחנו זה לזה/ והנה גם אלה לא מתגשמות/ למה, בשם אלהי צבאות/ צריכים עוד לחכות?".
כמו שם, גם כאן שומעים "ואז בא לנו" ("ואז בא לנו ערב שקט והיינו שקטים"..) שמבחינת תוכנו נמצא בסביבת "שיר מאוחר מדי". כבר כתבתי בביקורת על הסינגל, שהייתי מפגיש את שפי ישי ונתן זך עם לאונרד כהן ומשמיע לו את השיר הזה. היה להם על מה לדבר. אולי כהן היה לוקח. כהן הוא משורר  שיודע להעניק לשיריו את הטון הפנימי שלו, את המוסיקליות שמתבקשת .  שפי ישי לוקח את השיר הזה למקומות האלה, מעניק לשיר של זך רובד מוסיקלי סיפורי שהולם אותו במוסיקה שנשמעת בוב דילן. האם הייתי רוצה לשמוע את כהן שר את שפי ישי – למה לא? נדמה לי שהוא היה יכול להעניק הרבה יותר "אישיות" ל"טיול ערבי" ("סתם ככה טילתי בערב/ בלי לחפש צרות") כי הביצוע של ישי טיפה חנוק., לא מספיק עשיר. המוסיקה פולק אמריקני שנות השישים, חפה מטרנדיות. הולמת.
הטון הנמוך, המסתורי ממשיך את אווירת הקדרות היפה בשיר אהבה צובט – "אבירים" (מילים: שפי שיי), האביר על הסוס מבטיח לה הבטחות גדולות, לשמור בגופו על כבודה, להביא לה ילד אביר, "שיגן על אמו אחרי יום מותי". עיבוד יפה (צ'לו, אקוסטית) מעניק לשיר את המינון המסגנן. נרד עם שפי בטון ל"פרפר הקטיפה" –על אהובה אולטימטיבית נוראה ובלתי מושגת – "קשרת אוהבים כמו פנינים בשרשרת/ שלא מורידים מצוואר/ את היית הזרה הכי מוכרת/ לרגע כואב שעבר"ליריקה משויפת ומשוננת ששוכנת בלא רגשי נחיתות לצד שירי זך. העיבוד המיוחד (שפי ישי בכל הכלים – אקוסטית, חשמלית, בס, פסנתר, קלידים) מייצר את אווירת הדכדוך הקודרת בשיר. ישי ממשיך באותו טון. אין אצלו עליות ומורדות. יש שירים שהטון מתלבש ככפפה, אם כי הביצועים בגדול משרים תחושה של מונוטוניות מסוימת. מכל מקום השיר הזה ("פרפר הקטיפה") מחלחל עד מרטיט. הגוון הקולי הוא חלק מהקונטקסט.
צליל בוזקי מעטר את "כאב השמחה" של זך. יהודית תמיר מצרפת קול כדי לקחת את השיר לחופי פיראוס. המר-מתוק הזה, אכן, תחושת האמביוולנטיות – השמחה שיש בהן כאב, כאב יש בו שמחה (אצלנו רגילים שהכאב בשירים הים תיכוניים מגיע רק שמח)
צלילי הטובה הקצבי של עדי הרשקו והצ'לו של יונתן גוטליבוביץ' מקשטים את הדיסק באינטרמצו מעניין ומיוחד – "רקיע זהב" שנשמע כשיר הנושא של סרט חשוב.
שפי ישי מנסה להתקרב למנגינתיות הכי פואטית של "הציפור" – בקול צרדרד המשדר מילות כאב שאומרות – אנחנו מתרגלים לחיות את ימינו בשלום, בלי אהבה סוערת ובלי כאב פולח חזה, הגוף הקרוב ושמיים בלי כוכבים מלמדים אותנו לקחת את מה שהשמיים נותנים. והכאב זה מגיע מהמוסיקה בשירה מדוכדכת, בעיבוד אקוסטי צנוע, קולות שמימיים ברקע, קוהרנטי לדיסק, מעביר את הכאב האירוני.
והסיום – צלילי אווירת שקיעה נוגים, קטע ללא מילים – "הים", צבע החליל האקספרסיבי של ניצן עין הבר. חובר לשפי ישי  בגיטרות. וגם שאון הגלים ושריקת השחפים. כמעט כמו לשרטט נוף תחושתי. להקשיב כדי לראות. להקשיב כדי לחוש. להקשיב לדיסק המיוחד הזה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

10 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות