ויין שורטר תיעד דוגמיות מהקונצרטים שלו במהלך 2001. זו הפעם הראשונה בעשר השנים האחרונות שהוא חזר להנהיג הרכב בחי.  מה שאולי מדהים יותר מהמקוריות והמורכבות של המוזיקה של נגן הסקסופוניסט-טנור הוא שהתקליטור הזה הוא ההקלטה החיה הראשונה שלו כמנהיג.
ההרכב מעורר התרגשות: שורטר בטנור, דנילו פרז בפסנתר, ג’ון פטיטוצ’י בבס, בריאן בלייד בתופים נהנים לנהל "שיחות" מאולתרות על מבחר יצירות כמו "סאנקצ’וארי", "מאסקואלרו", "פופרינטס", "ג’וג’ו". ומתברר שהבגרות והבשלות עושות דברים טובים לנגנים מיומנים. שום מלכודת נוסטלגית לא תתפוס את שורטר. הוא מחפש פתיחות ורעננות, והדיסק מספק 8 קטעי ג’אז חסרי פשרות. "Masquelero", "Sanctuary" ו-"Footprints" המהפנט קמים לתחייה בנוסחי הרכבי שנות ה-60 של מיילס דייוויס. "Go" "Juju" שמקורו באפריקה והעיבוד הגאוני של שורטר ל"Valse Triste" של ז'אן סיבליוס מגיעים מתקליטי ה-Blue Note שלו מאותה תקופה. המלודיות האפלולית של "אטלנטיס" ונגיעות האפרו-אסיאתיות של Aung San Suu Kyi", על שם הפעילה הפוליטית הבורמזית, הן מהקלטות של Shorter מ-1985 ו-1997. שורטר אינו מעוניין להשמיע את הקטעים הללו  כפי שביצע אותם במקור. הבדל קטן אחד הוא ששורטר מנגן כאן גם סקסופון טנור וגם סקסופון סופרן.
אימפרוביזציה תמיד הייתה בלב הג'אז, וארבעת המוזיקאים באלבום הזה כולם מפגינים את הצטיינותם בכך. הם גם מסוגלים לייצר קצת חום לפעמים, אבל קטעים ארוכים של האלבום נראים כ"שכליים" יתר על המידה . אני מאמין שהביצועים היו מרוויחים מקצת יותר היצמדות ללחנים המקוריים. מצד שני הוא יכול להיות אפילו דוגמה מצוינת לאלתור ג'אז ליגת על.  לא "easy listening" אבל לגמרי שובה לב בדרכו.