הכלבים עורכים מצעד. רטרוספקטיבה של דיוויד הולמס, 29 קטעים, ביניהם שלושה חדשים: The Girlfriend Experience, You're On Fire (Too Fat), The Lower Orders, רמיקס חדש לקטע ל – The Ballad Of Sarah & Jack. 
החל את הקריירה שלו כ – DJ בפאבים באירלנד בשמונים. בשנות התשעים הוא ניהל מועדונים מצליחים בבלפסט. אלבומו הראשון This Film's Crap Let's Slash the Seats יצא ב-1995. הכיוון שהסתמן – מוסיקה שיכול לשמש לפסי קול. בשביל להפיק אלבומו השני Let's Get Killed הוא יצא לניו-יורק. את המוסיקה יצר על רקע דיבורים של אנשים ברחוב. 
יצרן מוסיקת מישמש. ז'אנר עיקרי: מוסיקה אלקטרונית. אני שומע סאונד לסרטים. הולמס מגיע גם משם. צליל עדכני בעל איכויות סינמטיות. אסיד ג'אז ופאנקי. פסיכודליה. תלחצו על Holy Pictures. את זה מזכיר? נכון – הפט שופ בוייז. ורסטיליות: טכנו, אלקטרוניקה, קלאב דאנס, פאנקי. תלחצו על Jackson Johnson.
די.ג'יי, מפיק, רמיקסר, מומחה לפסי קול, אחרי 15 שנות עבודה לאחרים, הוא מתרכז בעצמו. הצעד המעניין היה האלבום The Holy Pictures שיצא ב-2008, די.ג'יי במבט פנימה על עצמו. The Dogs Are Parading מאפשר להולמס לעשות מה שהוא אוהב – לחבר קטעים ממקורות שונים לאיזשהו פסקול סינמטי שהשם "דה וורי בסט" ממש אינו הולם אותו. הולמס הרי תמיד חשב במונחים קולנועיים נרטיביים לא להיטיים. דוגמא המוסיקה ל – The Girlfriend Experience של Soderbergh שפותח הדיסק. הטריפ הופ המיוחד ששרה שרה קרקנל – Gone. היופי הגם שהיופי בדיסק הכפול הוא בגיוון – בגלל האופי הנרטיבי שלהם – לא כולם קליטים כקטעים בודדים בקושי עומדים בזכות עצמם, אבל כאוסף מוסיקלי זה נשמע כמעט כאלבום קונספט של אווירה וסיפורים.