פסטיבל ישראל

הרביעייה החדשה של צ'ארלס לויד

בנייני האומה ירושלים
5/5

אפתח בצילום: כבר שנים, אני שם לב, מגיעים למופעי ג'אז צלמים שמצלמים רק ג'אז. לא פופ, לא רוק. ג'אז בלבד. מה מיוחד כל-כך בג'אז שהוא מושך צלמים כמו דבורים לכוורת. האם קיים במוסיקה הזו משהו פוטוגראפי ייחודי שאין בסגנונות אחרים? האם אפשר להעביר את רוח המוסיקה או הנגן בצילום? כשמתבוננים בצ'ארלס לויד כשהוא מנגן – זה קורה. בא לך לצלם אותו מנגן. יש משהו מיוחד, אקסקלוסיבי, אקזוטי באיש הזה עם כובע הבארט, וכשהוא מנגן – זה לא רק נשמע טוב, זה מצטלם נפלא.
מה שמוביל אותי להרהור נוסף על אמנות הג'אז: ג'אז צרוף מתאפשר לרוב בהופעה חיה. נגנים יוצרים מוסיקה – במקצבים, מלודיות אלתורים ממש לנגד אוזניך, ובמיוחד כשמדובר בעילויים.
מה שקיבלנו מהסקסופוניסט צ'ארלס לויד בן ה-72 ומהרביעייה שלו – הפסנתרן ג'ייסון מורן, רובן רוג'רס בבס, אריק הרלנד בתופים, כולם יכולים להיות בניו, הוא אמנות ג'אז צרופה.
כשנגנים בגילו בדרך כלל מאטים קצב, לויד, אגדת ג'אז, חדשן מאז שנות השישים, מנגן כמי שפורח מחדש. מאז חגג 70 הוא העביר להילוך חמישי, משוטט עם הרביעייה שלו בעולם, קונצרטים אינספור ופסטיבלים.
הצלילים שהתבססו על Rabo de Nube, ("זנבו של ענן") אלבום הלייב של הרביעייה (2008), לא ממש ניתנים להגדרה. יש בהם מעין ניגודיות שכזו – חמים ויפים מצד אחד, אבל בטונים מופשטים, אינם מחניפים, צלילים של מסורת שנשמעים כל כך עכשוויים, באוריינטצייה אוונגארדית, מבלי לוותר על הבעה עוצמתית, על האקספרסיבי. גם על המלודי.
הוא הראשון בין שווים שמחלק סולואיים בנדיבות: ג''יסון מורן – נגינת פסנתר עשירה, הרמונית, הבסיסט רובן רוג'רס בפריטה חזקה שמשנה צבעים, והמתופף המצוין אריק הרלנד – בתיפוף רב המצאה, וירטואוזי ועם זאת שומר על קשר עם לויד. הסולו הארוך שלו היה אחד מרגעי השיא של הערב.
ערב שהיה בו משהו ממונק, ממיילס דיוויס, סוני רולינס. לויד – בסקסופון טנור, בחליל צד, גם בקלרינט שנקרא tarogato כלי נשיפה מעץ שמקורו הונגרי – מנגן קשת צלילים, פאנקיים, רומנטיים. רוג'רס והרלנד נשמעים כריתם סקשן מאוד אפקטיבי ללויד כיום. ובאשר לפסנתרן – מיוחד בחוש המלודי שיש בו משהו מטלוניוס מונק.
לויד, שבשיא הקריירה שלו בראשית השבעים פרש מהג'אז לטובת מסע של חיפוש עצמי ארוך (התנסות במדיטציה טרנסצנדנטלית, יוגה), מוליך את נגניו למקומות לא צפויים, בשילובים של המנגינה המלודית, קצב הבלתי מתפשר, האלתור התעוזתי, ורק בהדרנים – נכנסים להילוך יותר ידידותי למאזין במקצבים קובניים, כדי להשלים ערב שהוא חווית ג'אז צרופה. לויד ממשיך להיות אחד ויחיד בג'אז, אלא שהתקופה הזו נראה שהוא נמצא באחת התקופות היותר הרפתקניות-יצירתיות שלו. במילה אחת מסכמת: Magic. וגם – שווה לצלם.

צ'רלס לויד – טנור סקסופון, חליל, ג'ייסון מורן – פסנתר, רובן רוג'רס – בס, אריק הרלנד – תופים. פסטיבל ישראל בנייני האומה ירושלים

צילומים:  יוסי חרסונסקי
               מרגלית חרסונסקי

הרביעייה החדשה של צ'ארלס לויד

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. שלום
    קודם כל- תודה על התמונות המצויינות והביקורת.
    רציתי ברשותך רק להעיר משהו קטן על צילום בהופעות בכלל, וספציפית על ההופעה אתמול- אני ישבתי ממש בסמוך אליך, ואכן צילמת הרבה במהלך ההופעה 🙂
    לצערי, צילמת המון גם בקטעים מאוד מאוד שקטים, קטעים בהם יש נגינה מאוד חלשה או רק נגיעות של צליל מדי פעם. בקטעים כאלה, בהם השקט הוא התו הכי חשוב ביצירה, ה"קליק" הרם של המצלמה שלך מאוד מאוד הפריע.
    ניסיתי להגיד לך בהופעה וכנראה לא שמת לב. אז זה באמת כיף לראות המון תמונות מההופעה, והן בהחלט מזכירות את החויה העצומה שהיתה, ואני עצמי לא צלמת טובה כמוך, אבל..בתמונה זה לא כ"כ משנה באיזה קטע בדיוק היא צולמה, ואילו לקהל שקנה כרטיסים במיטב כספו זה משנה מאוד. הייתי גם הופעות אחרות שבהן רצף הקליקים הרמים בקטעים השקטים ביותר פשוט הרס, וזה מרגיז.
    מכיוון שאתה כנראה אוהב מוזיקה לפחות כמו שאתה אוהב צילום, אני מקווה שתוכל להבין את הדברים.. אני מאוד אוהבת את האתר שלך, והמסירות שלך למוזיקה ולצילום מרשימה בעיני ומעשירה גם אותי- אבל כשאני לא מצליחה להינות מקטעים מסויימים בגלל אינספור קליקים ממצלמה- זה מאוד מאוד הורס.
    מקווה שתקבל את הדברים ברוח טובה-הם נאמרו ברוח כזו..
    ושוב- תודה על הכל
    מורן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן