אשת חיל מי ימצא. תומר מתנה מצא. לא סתם אוהב-חושק, אלא רוחש לה הערצה במובן של מוקיר. למה מעריץ? כי גם כשהוא (הגבר) לא הכי קל אליה ("אם קצת קשה בגללי") היא מחייכת "חיוך נבון", "לא כועסת", וכשהוא (הגבר) חוזר נופל על המיטה וישן, היא "לא עייפה ולא נרדמת". מבקש ממנה שלא תעצב לרגע גם כשהוא לא בסדר… שתהיה אשת חיל עשויית ברזל. נדהם ממצב, שהיא מצליחה להסתיר עייפות/דכדוך, ממשיכה לחייך.
השיר החזיר אותי למרגול של "מלך", החדש שלה, שעוסק אף הוא ביחסי הוא והיא מנקודת מבטה: אל תהיי כל כך צודקת, שרה מרגול, דברי בשקט. רק אל תראי לו שנשבר לך. יענו – תחזיקי הכל בפנים, שחקי אותה עסקים רגילים ומצוינים כלפי חוץ. אבל תעשי מה-בראש, בסופו של דבר. מרגול נשמעת צינית. מתנה לא ציני. הוא מעריץ את סתגלנותה, הוא אומר – גם כשאת אולי סובלת ממני, אל תעצבי, אל תראי מה את מרגישה בחוץ. יענו, נחמד שאת ממשיכה לחייך.
מתנה, יקירי, הכל טוב ויפה, אבל מה היא באמת מרגישה, ואיפה זה יתפוצץ? העיקר שאתה נדהם שמבחוץ הכל נראה אצלה סבבה.
אקוסטית מוציאה את מתנה לדרך, הלחן והטון אינם "שובניסטים", לא ים-תיכוני כוחני לרחבות הכפיים והרגליים, הקול הרחום מסביר שהדובר רוחש חיבה של ממש לעזר שכנגד, שר לה מנשמתו. מנגינה ועיבוד שאיכשהו עוטפים את הטקסט השטוח בנעימות נוגה.

תסבירי לי משהו / איך את נותנת להרגיש/ כה מיוחד/ לא סתם אחד/ אני מעריץ שלך //
ובין כל כך הרבה פנים / בחרת באלה ששלי/ חיוך נבוך/ לוחש ברוך/ אני מעריץ שלך //
ולא תעצבי לרגע/ אפילו אם קשה קצת בגללי/ ולא את לא כועסת/ "שטויות" תמיד אומרת
אני, אני מעריץ שלך //
תסבירי לי משהו/ מאיפה יש לך ת'כוחות/ תמיד לצחוק/ בצחוק מתוק/ אני מעריץ שלך //
תסבירי לי עוד משהו/ איך בסופו של יום קשה/ את מתבוננת בי ישן/ לא עייפה ולא נרדמת/ אני מעריץ שלך
ולא תעצבי לרגע/ אפילו אם קשה קצת בגללי/ ולא את לא כועסת/ "שטויות" תמיד אומרת/ אני, אני מעריץ שלך