סהר חגי וניצן קייקוב מסתמנים כצמד הפורה של הפופ הישראלי הצעיר. יצירתיים, חרוצים, נעולים על קריירה. כותבים בהזמנה. כותבים לעצמם. בוער להם להצליח, וזה טוב. אגב כך, נדמה לי , מסתמן כבר איזשהו גל של פופ עכשווי, עילי בוטנר – מצוין. גם דור דניאל. אביהו.  תומר הדדי. בטח שכחתי. אין אביב גפנים חדשים, שלא לדבר על שלום חנוכים. לא נוגעים באקטואליה. לא מעורבים. החיים הם הפגיעות הזו שבינו ובינה. השכנה שממול לא נתנה לו, והוא כותב שיר. הרבה מתבכיינים על הנזקים בגין נזקי האהבה.
קחו את סהר חגי שעבר מעמדת החורז לעמדת החורז-מזמר, נישא על מנגינת פופ קליטה בעיבוד קצבי שוצף של קייקוב שמזכירה משהו את המוסיקה של דני רובס. הבחור מקונן  סעור רגשות, שדלת האהבה הגדולה נעולה בפניו, עד כדי טוטאל יאוש – "עכשיו אני צולל אולי אני טובע", "מנורה שרופה" (הייתי מחליף) "סוף להימורים" (מה, בחורות זה לאס וגאס?) "זורק את התקווה שוכב על הרצפה" (כשאני הייתי קטן ונשכבתי על הרצפה ממרר בבכי, אמא הייתה מפליקה לי פעמיים על הטוסיק והייתי קם) אני לא קונה את הטקסט הזה. מתבכיין היסטרי. מה עם סהר חגי הזמר?  יש תקווה. צולל ברגש. שר מהבטן. גם המוסיקה מצליחה להעביר את סערת הרגשות.

הכל נראה אותו דבר
דלת נעולה, אהבה גדולה
אני מפסיד מהתחלה
כמו משחק קלפים, שאין בו מנצחים