מישהו כתב שרק אלהים יכול להעניק לזמרת קול כזה. קשה להתווכח איתו. ההקלטות הן משני פסטיבלי מונטריי ב-91 (הרוב) וב-97. היא מגיעה ב"פרייר דאנס" לטווח נדיר בגבהיו, והיא יודעת לאיזה סטנדרטים לתת פרשנות: "יו דונט נו ווט לאב איז", "מיי פאני ולנטיין", "ביי ביי בלקברד". היא יורדת ועולה בסולם האוקטבות כאילו שום דבר. מהמקום הכי נמוך עד לאוורסט. מלאת חיים, בלתי צפויה, מוציאה מהקהל שאגות, ואחרי הדיסק הזה אני מכניסה לרשימת זמרות הג’אז שאקח איתי לאי בודד
