לאוהבי הסקסופון בג’אז: קחו את הדיסק. באחריות. בטיסטה הוא משב רוח רענן בג’אז, מפיק צלילים יפהפיים מהסופרן והאלט. זה סגנון פוסט בופ של עומק ושל השראה, שמנוגן ממעמקי הנשמה. הקטעים מלודיים, מנוגנים מהוקצע כמו "שירו של אלווין" לכבוד אלוין ג’ונס שעל התופים או "שיר לפלביה" של רוסריו בונקורסו שפורט על הבס. ואם הזכרנו השניים, לא נקפח את ג’קי טרסטון בפסנתר מצויין ב"טיים פור סולו". אחד מאלבומי הג’אז היותר חמים שיצאו ב"בלו נוט" לאחרונה
