יבואו עד עשרים להקות מטאל חדשות. Iron Maiden יש אחת. זו של The Final Frontier היא איירון מיידן של מלכות המטאל. מלכת מטאל. כמה להקות, תנסו למנות אותן, הצליחו לשרוד גם אחרי "תאריך התפוגה" שלהן? 35 שנים אחרי הקמתה, "איירון מיידן" נשמעת אנרגתית, מהודקת ומהוקצעת מאי פעם
יש מי שחישבו שזהו אלבומם הארוך ביותר. לא רק המעריצים יגידו – אין רגע מבוזבז. רוק של מלודרמה מנוגן ברמות מיומנות על גבול השלמות. תלכו אפילו על בלדה כ – Mother of Mercy. ככה עושים מטאל. אין פשרות. סמיתס-הריס-דיקינסון עדיין במלוא ההשראה והמוטיבציה. מישהו מוכן להגדיר את The Final Frontier כאלבומם הטוב ביותר? לא חייבים, אבל נדמה לי כי מבחינת צליל קוהרנטי, זה אלבום הכי קרוב למשל ל – Brave New World. הצד החזק – המנגינות. דווקא הסינגל El Dorado שיצא מהאלבום – לטעמי הפחות מרשים. יש הרבה טובים ממנו. קודרים, מלודיים, מלו דרמטיים. יותר מאשר מזדקנים יפה, שמים את כל האופנות בצד, אינם בוגדים בשורשים. בתולת הזרזל מאז ומתמיד, ועכשיו יותר מתמיד.
4 Responses
אתם לא מבינים שזה היופי שבאלבום וביכלל היופי שבאירון מאיידן עם תשימו לב כל אלבום אפשרי שלהם שונה מהאחר ודרך אגב האלבום SOMEWERE IN TIME לא כלכך שונה מהאלבום הזה
צריך להתחבר לאלבום החדש ואז להבין שזה אלבום אדיר
אירון מאידן לא יכולים לעשות סתם אלבום
בתקוה שיביאו אותם לארץ – גם לנו מגיע
לפני 18 שנים הם היו בסינרמה עם הזמר ביילי והיה מגניב
viva – iron maiden – my love.
אני דווקא חושב שזה אלבום ממש טוב, אולי לא הכי טוב שלהם, אבל בהחלט עושה את העבודה. אני אוהב את המורכבות שלו, ואת השפעת הפרוג והפולק על המוזיקה – יותר מאי פעם בתולדות מיידן. האמת שפרוג זו מוזיקה די חופרת, אבל כשעושים אותה במידה – כמו באלבום הזה – אז זה על הכיפאק. אני יכול להבין את התחושה שאין פה להיט אמיתי, וחסרה התחושה של האלבומים הגדולים של שנות השמונים. אבל דווקא היופי פה הוא העובדה שצריך להתרגל לאלבום הזה ולהאזין לו כמה פעמים עד שנכבשים. הלוואי שמישהו כבר יביא אותם לישראל, אם כי קשה לי להאמין….
אני אוהב ומעריץ של איירון מיידן, ועד היום הזה ממש,
כשאני בן 54, הם, ורק הם, מרגשים אותי, וגורמים לי לאושר נפלא ונדיר, כאשר אני מאזין ליצירות שלהם.
א ב ל:
האלבום החדש הזה, נשמע לי, כאילו שסטיב האריס "חיפף",
ושממש לא היה בכושר.
בכל האלבום הזה, אין אפילו יצירה אחת, שמרגשת אותי, שגורמת לי לבכות מהתרגשות, שגורמת לי להרגיש את כוונת המלחין הדגול, סטיב האריס.
להיכן נעלמו היצירות המשוכללות שלהם?
המורכבות והמפתיעות שלהם?
משהו לא עבד באלבום הזה, משהו, שעושה את מיידן למה שהם, אינו קיים באלבום הזה.
וזה עצוב וכואב גם יחד.