דנה ברגר מנסה לנבור בנבכי הנפש בנושא הנצח של יחסים בינאישיים. הבינו והבינה שלעולם אינם מסתדרים. אני מזהה מתכונים: מצברוח ומזג אוויר אפרוריים, מטפורות שחוקות כ"נשארה רק שתיקה כואבת" בשיר "בוכה לך", קלישאות כמו "ואתה נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה" בשיר "אהבה". גם ב"לומדת לעוף" ויתרה ברגר על טקסט מקורי והסתפקה במנגינה ובקצב יעיליםץ הקלילות היותר מנסבלת.

אהבתי את "עד הקצה" (ברגר/ורד קלפטר) בעיבוד אקוסטי יפהפה. ברגר הופכת את מצב חוסר הוודאות ביחסים לשירת נשמה כואבת. "עד התהום עד הקצה/עד שניפול ונתרצה". היא שרה בטונים מרגשים. אבל הבעת האמת בשירה שלה משמשת לפעמים עלה תאנה גם לטקסטים בינוניים כ"בוכה לך" (אפרת זילברשץ)  או "האל עם החיצים" (מארי גולדברג).

הטראנס-טכנו אלקטרוני של "בומביי" (מאיר גולדברג/עופר מאירי)  בטקסט סתמי ופשטני  על מצב העולם הוא קריצה לכיוון טרנד המועדונים.  "אהבה" על המיסים שיש לשלם בגינה (של האהבה). מדברת אליה בגוף שני. מיד טמפו – מהמנגינות היותר יפות של ברגר בדיסק. עיבד גיטרות אפקטיבי. בתוך החיטוטים המעט פשטניים בעניינים שבינו ובינה, מצאתי טקסט נבואי יפהפה.  השיר שנקרא "2007", כבר ניתן לאימות עם המציאות:: "בעוד שבע שנים בעשור הראשון של האלף הבא/ באחת המדינות באזור יבחר שוב ראש ממשלה בובה/ וגם אז נהיה כמו תמיד אחרי או לפני מלחמה"…

שיר אווירה טעון מתח, תחזית אפוקליפטית אמנם טיפה באנאלית בשפה יומיומית, אבל הזמרת נותנת להרגיש שהיא  אינה  חיה בואקום. 

השאלה, כרגיל, אינה שאלת ה"מה". ב"סוף סוף ההתחלה", שיר סיום, שיר שדנה כתבה והלחינה, מגלים את מה שחסר לי ברוב הדיסק: הפשטות היפה. שיר שמקבל עיבוד מינימליסטי. שיר על רגעים שאפשר להיאנח אנחת רווחה. התחלה חדשה, אהבה, אור. שתי דקות של תחושה שמתורגמות למגינה מינורית. סופו של דיסק, סוד הצמצום, תמצית האמת האומנותית שלה. חבל שהאמת הזו אינה מחלחלת מעוד שלושה-ארבעה שירים, שהיו יכולים להפוך הדיסק למסטרפיס.

אלבום טוב, סאונד ועיבודים פונקציונאליים, אבל מדנה ברגר, מזמרות הפופ הטובות שצמחו כאן בעשור האחרון, אפשר לדרוש משהו יותר טוב מטוב.. רף הציפיות ממנה כבר מוצב גבוה. כאן היא לא שברה את השיא.