סטייסי קנט, שעה לפני חצות, הופעה שנייה באותו ערב, שמלה פרחונית, השיער הקצר, חיוך של כמה-אני-אוהבת אתכם (אני מאמין לה, היא אינה חנפנית כמו רבים אחרים) שרה ג'אז שמזמין יין ושושנים לשולחנות האוהבים.
שרה עדין-עדין, ואם אפשר בצרפתית רומנטית וגם להזליף מי בוסה נובה בתיבול של צליל סקסופון אוהב שמעניק לה האיש שאיתה ולידה, האלטר אגו שלה, ג'ים טומלינסון וכמובן שניים שלושה סטנדרטים מספר השירים האמריקני לאיזון.
פעם שלישית שאני שומע את קנט בארץ. היא מהליגה של דיאנה קרול (כלומר – מליגת על), מועמדת גראמי (על – Breakfast On The Morning Tram ) שרה ג'אז שמתיידד מיידית, כל מה שזמרת ג'אז מעולה זקוקה – פרייזינג, הבעה, רק שהפעם היא הגיעה עם אלבום שכולו צרפתית (אמנם לא שפתה, אבל יש הסברים – איך ההיסטוריה המשפחתית מצדיקה, וחוץ מזה – שולטת חבל"ז) – Raconte-moi – "ספר לי סיפור" שכבר עשה "זהב" בצרפת. ובמילים פשוטות – לפני שהיא תגיד כמה-אני-אוהבת את ישראל, היא צריכה להגיד את המשפט הזה הרבה יותר מודגש על צרפת שאוהבת אותה חזק מאוד על אלבומה הצרפתי האינטימי, שחלקו מכיל שירים שכתבו מלחינים צרפתיים צעירים. שירים שמספרים סיפורים בשפתם.
כחובב ג'אז ווקאלי, במיוחד של זמרות, אני לא מהמתמוגגים מהצרפתית הזו. היא מדי נימוחה לי, ובמילים יותר פשוטות – יותר מדי Soft, מתקתק, פחות מדי סווינג, פחות קול "גדול", הגם שסקסופונו של הבעל מקשט אותה יפה ופה ושם הפסנתר של גראהם הארווי.
מצד שני, אוהבי השירה האינטימית, האיזי-ליסנינג יתענגו על המגע המעודן שלה עם השירים הנבחרים, גם כשהיא שרה Corcovado של קרלוס ג'ובים בצרפתית, זה נשמע עדיין בוסה פורטוגזית יפה. כזו ציפור-שיר, נמצאת עמוק בתוך השיר, מצליחה "לחיות" את הטקסט.
מבחינה זו, ההרכב שמוביל טומלינסון – שומר על דיוק אלגנטי במגע איתה, טומלינסון עצמו – מנגן בטון חם מאוד שמזכיר את קולמן הוקינס ובן וובסטר, האיש שעל התופים, סבסיאן דה קורם, שלקח לעצמו חמש דקות נפלאות של סולו מלא חיוך, עם עבודת מברשות יוצאת מהכלל. הצלילים ההיפנוטיים של גראהם הארווי בפסנתר. חסרו לי סולואיים של גיטרה שהיו תמיד חלק אינטגרטיבי במוסיקה שלה. שנגיד ערב ג'אז בניחוח צרפתי נעים? אמרנו. גם התבשמנו בניחוחו. וגם שרנו איתה לסיום ברגישות רבה ובהתרגשות גלויה Wonderful World a What.
סטייסי קנט – Wonderful World
