שבעה נשפנים אוסטריים עולים לבמה להצחיק, לעשות קרקס, גם מעצמם, להגיד לנו כמה אסור לקחת את החיים כבד, להשתטות, וגם לנגן. והם נושפים כמו יחידה מאומנת שעושה תרגילי סדר שלוש פעמים ביום.
הומור, ליצנות, כוריאוגרפיה, שפע של סגנונות מוסיקליים, שירה בכל גוון. כל המוסיקה הזו – שבעה כלי נשיפה בלי כלי נוסף.
יתכן שמי שהגיע רק בשביל המוסיקה בלי רצון להרגיש קצת "פורים" (למרות שהערב נפל ממש על החג) – התאכזב, או שלא ידע לאן הגיע. המנוזילים עקבו אחרי כמה זוגות עד יציאתם החוצה. מה קרה? כולה בדיחה מוסיקלית.
שלושה טרומבוניסטים, שלושה חצוצרנים ונגן טובה אחד חוצים כל גבול. ההומור שלהם אירופאי משהו, מונטי פייטוני. המוסיקה רומסת גבולות מפולק, לקלאסי, לג'אז ורוק וגם מחזמר. קומבינציה של צלילים ותנועה – תנועות אגן נוסח מייקל ג'קסון עם נגינה באמצעות האף וכפות הרגליים, שילוב של קומדיה מוטרפת עם כישורים מוזיקאליים מדהימים ונונסנס.
מי שבא לצחוק – צחק בדרך כלל. כלומר: שמעתי צחוקים, כאילו מישהו לחץ על כפתור הצחוקים המוקלטים. אישית: שמעתי הרבה צחוקים מבדיחות שלא הפעילו את הבלוטות שלי. האם זה הומור אוסטרי טיפוסי? כלומר – שחור עם אלמנטים של סלפסטיק (ז'אנר בקומדיה המשלב שימוש בתנועות גופניות אלימות) שמתחברים לביצועי נשיפה וירטואוזים בשילוב של עיבודים כיד הדמיון הפרוע. אופרטה, גלן מילר, בי ג'יז, משהו יהודי בשבילנו ועד "רפסודיה בוהמית" בהדרן שבשבילה חלק מהקהל שילם במיטב כספו.
שווה? לא הייתי על הרצפה מהסלפסטיק שלהם, אבל כשהמוסיקה פגשה את הקרקס וההומור ושניהם התחבקו – יכולת להסתפק בזה. האמת – רצית יותר מזה.
מנוזיל בראז – קטעים מההופעה בהיכל התרבות ת"א
