במציאות שלנו התחרות קשה: בטוח ששיר ביטון רוצה להיות המלכה החדשה. האם תהיה? לא פשוט: כוכב נולד, שממנו באה הציב לפחות אחת בז'אנר המיינסטרימי שלה – שלא תעשה לה חיים קלים – שירי מימון.  אני לא אומר נינט – כי נינט עשתה שינויים במתכון הפופ מיינסטרים-רגש-גואה-נוגה ועלתה על דרך משלה, כשהיא מנווטת את עצמה אומנותית. מימון, מאריה קרי מקומית, זמרת בעלת טווח קולי-רגשי יפהפה גם הצליבה קריירה עם שמעון בוסקילה. הצטלבות שהיטיבה עם שניהם.
שיר ביטון אינה מחפשת מהפכים כנינט בשלב הזה של דרכה. היא מחפשת שירים טובים. היא מסוג זמרות הרגש, שעובדות בעיקר על רגש. לעיתים, כשהטקסט נוטה לקיטש כמו "זה הזמן ללכת בעצמי" ("לבדי על המסלול" של תמיר חיטמן) השירה הופכת מעט נוגה-מיופיפת, לא ממש מגיעה ממקומות של אמת צרופה. גם "התגעגעתי מדי" ממשיך קו נוגה-מתיפיף-מתחנחן, וגם ניסוח הטקסט לא ממש מיטיב עימה "אמרתי לך שאיתך מזמינה חלומות" (לחלום ביחד? להגשים חלומות ביחד?) הגם שהמנגינה והקצב קליטים וזורמים.
עיבוד המיתרים הדרמטי ב"כשמלך עיוור" (לירן נידל) מזמין ציפיות. שיר שעוסק בחוסר אושר כעניין יחסי: "כשהמלך עיוור הזהב שווה יותר" – נשמע כמו אימרת שפר של חכמים. אבל משהו בטקסט הזה נשאר פרום במעבר החד בין הפחד והניכור – לאושר. 
שיר שנפתח בתזמור כלי מיתר בשירה חרישית. מנגינה יפה שנישאת על קצב רוק מהיר. מטפסת בביצוע טעון בתחושת עצבות, אבל המלודרמה מעקרת את המילים, ושם בפסגת המחזמר הרגשני – הן והיא הולכות לאיבוד.
"תחת כיפת השמיים" – מרכיבים של שירה שמחוברים בתפרים כל כך גסים שהשיר אינו מעביר חוויה. "תפסתי תנומה" "תפסתי שתיקה" "תפסנו שלווה … וגם השמש במים נרטבה" (מה הקשר?! למה "וגם?"), ומרוב  שתפסנו – לא נתפס דבר. ולנורית שחר צפריר נרשמת הערה על טקסט רע. 

"אני ותל אביב" מוקדש למי שהגיעה לעיר הגדולה: "זה לילה קר בתל אביב אני שותקת,/ כל אחד מסביבי נראה צמא לחום וחיבוק. / זה לילה קר בתל אביב העיר זועקת/ מסתירה את הכל במסווה של איפוק"  כולם רוצים תל-אביב, ובסוף מעניקים לה דמות קשה ושרים כמה היא אכזרית, שותקת, קרה-מייסרת, ואולי בקיץ יהיה טוב יותר. הוא הקיץ ישטוף צלקות (אלו צלקות? ולמה לשטוף?) יאחה שברים (מה מי מו?) ובתוך האווירה הנכאה של העיר – גם מחשבה שאהבת חייה ברחוב אחר. מה הקשר? ובכלל מה כל כך רע בתל-אביב? ("אני ותל-אביב")
ביטון עשתה מהיענו-ניכור וזרות ממתק מלודי יותר מיופייף, ובא הלחן הזה של דני רובס בקו המלודי טיפוסי והוסיף למתיקותו מלודיה  יפה שמנסה לסחוף לסיעור-ריגוש בסיום. לא נסחפתי ולו משום התחושה ששיר ביטון ניסתה מילים גדולות של עיר אכזרית שבולעת את היחיד, אבל לא משאירה בתחושה של טראומה שאינה קיימת, נטולת אמירה אותנטית.
אם שיר אורבני על העיר – אהבתי יותר את "המציאות שלנו" לפי ארז ברזוליק ("והעיר כולה מלאה בשקרנים שכותבים שיר אהבה/ וברחובות שוחים התנינים/ הם יודעים את התשובה") ללחן של שיר ביטון ועומרי רוטברד – עיבוד והפקה של נדב ביטון שמעניק את המינון הדרמטי הנכון ללחן הנכון.
וגם "סולחת" על סיום יחסים. עצבות נוגעת ומגעת. ומה יותר קולע ממשפט כמו "אתה כל כך רוצה לתת/ אבל לי לא נשאר מה לקחת". הפשטות לפעמים חזקה יותר מכל התייפייפות מילולית, וגם הטון משדר את התחושה.
נסכם: שיר ביטון תגיע לשורה הראשונה של זמרות המיינסטרים המקומיות, גם ללא שמעון בוסקילה. כמבצעת, היא תלויה בבחירה נכונה של שירים. אני מבין ששיר עבדה קשה עד שהגיעה לעשרה השירים האלה, מה שמסביר את פער הזמנים בין השתתפותה בכוכב נולד (העונה השלישית) ובין הוצאת הדיסק. הדרך להגשמה אומנותית אינה פשוטה, לעיתים קשה, וטוב ששיר למדה להתחבט. לפי הלחן שכתבה עם עומרי רוטברד – המפתח נמצא יותר בידה מאשר אצל יוצרים אחרים. מוטב שתתחבט הרבה עד שתשלים את האלבום הבא שלה.