"רק לגעת לא לדעת לגשש במילה"
שר נתן סלור שיר בביצוע משותף עם רוני אלטר, במוסיקה שלוקחת לרחבת המועדון, משפט מבטא מה שחשתי בסיום עשרת השירים באלבום החדש של סלור. נוגע, מגשש, אבל לא ממש מגיע אל עצמו, ולא רק מפני שהדיסק רובו ככולו נעשה בשיתוף פעולה הדוק עם יסמין אבן, (עד כדי כך שלא לגמרי ברור של מי יותר הדיסק הזה – שלו או שלה) אלא מפני שהוא אינו מספיק נתן סלור, יותר כלבו מוסיקלי של שיתופי פעולה שמובילים לכמה שירים-להיטים יפים.
ההפקה שעליה ניצח אלי אברמוב, היא שהעניקה לאלבום הזה איזשהו דבק, כי השירים – כמעט כל אחד עומד בפני עצמו: מתחילים ב"לא זוכר את אתמול" שיר אווירה על מצב קיומי בין שכחה, חלום, חוסר ודאות, חוסר אמונה, בטון נוגה ובצליל אמביינט הזויים.
אחר כך "חורף" – בהצדעה לדיסקו של Staying Alive, בי ג'יז שנות השבעים ("רק שזה לא יגמר בחורף/ בוא נאט את קצב הטיפות") הקולות הגבוהים, הביטים האלקטרוניים, המנגינה עושים מזה להיט בינלאומי סוחף.
ב"עד לעננים" של עופר בשן, האלקטרוניקה מסיעת לייצר שיר אווירה נוגה על כמיהה למקומות בלתי מושגים, אבל כל ה"ריחופי" הזה וגם הטקסט נשמע די סתמיים.
"הלב שלי איתך" בשיתוף אלונה דניאל – מילים של ערן צור ללחן של סלור את אבן הוא עוד שיר אווירה בדואט הרמוני המוגש בשני תפקידים – זה של הרגיש והפגיע כלפי סביבתו (סלור) ושל הקול הנשי האוהב (דניאל) שמעניק לו חופש לעשות את מה שבא לו. לא הכי ברור לי למה השיר הזה מצא דרכו לדיסק.
"עשר דקות" (מילים ולחן: יסמין אבן) הוא ניסיון מלאכותי לצרף ראפר – קוואמי לשיר שקט ואפרורי שמגיע מניכור אישי מול העולם זר ושקרי ורצון לצאת משגרה מעיקה. "כי מזמן לא ראיתי סרט שמשנה את החיים/ מזמן לא שמעתי תקליטים חדשים שנוגעים", משטח סלור את הבעיה במשפט מאוד לא שירי-פיוטי שמתנגן במנגינה עצובה ובטון דואב.
"עליה ונפילה" (מילים ולחן: סלור +אבן) לחן, קצב ושירה משותפת לסלור ולרוני אלטר שמחזירים לרחבה. קליט, מזיז, ריחופי. עוד להיט דאנס בדיסק בנוסח "חורף".
וכאן יוצאים להפסקה לשני שירים באנגלית: ג'וזי כץ ב – After The Love Is Gone, שהייתי שולח למפיקי סרט ג'יימס בונד הבא. וגם גרסת אווירה ל Self Control הלהיט הענק של לאורה ברניגן (Laura Branigan) שמאטה בצורה משמעותית את המקור לדואט סלואו מיוחד נוגע בקול מצוין (קייט בושי) של יסמין אבן.
"אוויר" הוא פופ אלקטרוני פשטני, מסוג השירים שמתלבטים אם להכניס לדיסק. סלור הכניס ושגה. אבל את "קצת אתה" (סלור-אבן) הוא הכניס בצדק רב: שיר פסנתר, וסוף סוף קצת נתן סלור במהדורה אישית נטו – נוגה, נוגעת ומגעת.
מה שמוביל למסקנה שהיוצר שבנתן סלור קצת ויתר למען דיסק אקלקטי מדי של דואטים, אקספרינטים, שיתופי פעולה ופחות מעצמו. ה"קצת אתה" בסיום נותן "קצת ממנו" שהוא אינו מעט.
