סגנונות מוסיקליים חוזרים כמעט כמו באופנה. מה נלבש הערב? אייטיז? יאללה. למה לא. Hurts מפתיעה ומביאה קהל גדול יחסית לרידינג בימים שבכל ערב יש כאן הרכב אחר מחו"ל. הקהל קיבל לפני הרכב חימום אלקטרוני משך חצי שעה + נערת סטריפטיז מזמרת + חצי שעת המתנה דחוסה ומעצבנת + מופע של לא יותר מחצי שעה לפני ההדרנים של Hurts.
נזכרתי ב"שפנדאו בלט", Spandau Ballet מהאייטיז בשירים הראשונים. החליפות. התסרוקות. אז קראו למוסיקה ניו-רומנטיק. גם אז synthesized dance-pop שלט בכיפה. אבל אתם יכולים לחבר את הצמד Hurts גם לרומנטיקה האלקטרונית של "דפש מוד" ו"טירס פור פירס" גם למלודרמה של Human League ולראוותנות של "פט שופ", ובבלדות לא הייתי פוסח על פופ כמו של Take That וגרי בארלו.
Hurts הם בשורת הפופ האלקטרוני של האלפיים. מוצא: מנצ'סטר. נפשות פועלו: Theo Hutchcraft, תיאו האצ'קרפט, הזמר, חליפה, מסורק פוזה ניו-רומנטית. Adam Anderson., אדם אנדרסון בקלידים ובגיטרה. קידום מכירות: קיילי מינוג באלבום הבכורה שלהם Happiness, מה שמרים גבה קטנה – אבל עובדה, היא עשתה להם את העבודה.
המוסיקה היא פופ מסונתז מזיז וקליט, ההופעה היא מסוג הראוותנות המסוגננת. נדמה לי ש"הרטס" מתחברת לאוהבי דיסקו ופופ, אבל בעיקר למתרפקי אייטיז, מה שנקרא דור ראשון של synthpop fans. לתיאו האצ'קראפט יש חזות מאוד "רצינית", אבל נדמה שהוא משתמש בה היטב כדי לפזר איזושהי "כריזמה", כלומר במראה הנקי והמהוקצע הזה, ה – clean-cut .
לזכותם ייאמר – שהשירים הם מספיק טובים ומקוריים כדי לא להיחשב העתק של משהו. כשהקהל מצטרף ב – Wonderful Life, אפשר להבין את כי מדובר בדאנס מספיק אינטליגנטי כדי לכבוש מחדש את העולם בצלילי אייטיז.
הבמה מוארת בתאורה מחשיכה. מאחור ניצב כמעט כמו פסל איש גבוה ורם, שבהמשך מתברר שהוא יודע להיות גם טנור באופרה (זה גימיק) בקטע אוונגרדי לאללה. Illuminated. אבל בסופו של דבר זה לא העניין, אל הפופ המקפיץ, המסוגנן והמחניף של Stay, Devotion (הדואט עם קיילי מינוג) Happiness, Confide In Me שמשאיר את הקהל רעב לעוד. אלקטרו-פופ איז בק, ונראה שהוא דוהר אל העתיד.

Hurts Wonderful Life