לפי החיבור בין השירה לנגינת הקלידים, במיוחד בסולם המינורי, חיטמן  שמע הרבה בילי ג’ואל ויודע לאלתר. שר מאוד רגשני, קול חם, צלול ועשיר, ונדמה לי שזיהיתי בקולו צבע של הדוד עוזי ז"ל. הגנים עשו את שלהם.

חיטמן עסוק בחיפושי אהבה נואשים, פרידות, דמעות, אכזבות, דימיונות. לפעמים יוצא לו שיר רגש פשוט ויפה, לפעמים – שרבוטי נעורים פשטניים  ("תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך", "על גדות נהר האהבה אני יושב ומחכה", "אל תאמיני לנוקטרנו, הוא רק מנגינה"), אבל מתברר שכשהמוסיקה "יוצאת "מהלב", היא מסוגלת לטשטש בוסר, כלומר את התפר בין שירה לסיפור חווייתי, ולחיטמן יש כלי איפור מוסיקליים יעילים לזה. 

אפשר לומר ללא היסוס: אכן – מנגינות שיוצאת מהלב, הרבה חום, אחדות יפות להפליא כ"מונוטוני" (דואט עם נינט) ובביצועיו המרוגשים – הן מחלחלות. כשהוא שר "אמסטרדם", שיר יפהפה מכול בחינה, או "בדרך", חיטמן לפחות משכנע שהוא מאמין במה שהוא שר. זמר רגש אותנטי. האם זה מספיק? אם מדברים על אמנות נטו, כלומר על הדבר השלם – בהחלט לא.

אם מגיעים להופעה כדי להתרפק-להתרגש על מנגינותיו, על האמוציות שהוא משקיע, הרי שאוהד חיטמן לפי ערב הזה – מספק את הסחורה, גם בשירה המאוד נפעמת, ולא מעט גם בזכות העיבודים האקוסטיים והנגנים המיומנים ששידרגו אותו.