לא הייתי מזהה אותה ברחוב. תספורת בלונד חדשה ומיוחדת. שמלה שחורה מעוצבת מיוחד. גם מוסיקלית, משהו התחדש איתה. שירים חדשים שנוגעים ומגיעים. היא פותחת בקלידים סולו ("יאנקו"), עוברת לאקוסטית ומסיימת בכינור סולו במקצב אירי. "מגדלור" נשמע דאנס בדיסק. תקראו את הטקסט תבינו שרצפת הריקודים ממש לא בקונטקסט של השיר. אבל זה כמו התסרוקת. גם קצב נועד להעניק רענון. "מגדלור" אינו זקוק לזה. "אמא מחכה לך, עומדת בחלון/ פעם אם היית בעיניה החלום, היום כבר לא נשאר לה כוח".

במועדון, הופעה חיה, קיבלתי את גרסת האנפלאגד הנכונה, האקוסטית. ככה צריך לשיר את השיר הזה. קשה להביא את הסאונד שיצא מהאולפן לבמה, וזה אולי מה שעושה את המופע יותר פולקי, קווי מתאר ראשוניים. יש מבצעים שברגע שהם משילים מעל עצמם את החשמל והאלקטרוניקה, הם מצליחים לשדר יתר עומק. ככה זה אצל מיקה.

ב"שיר מספר אחת" הפער הזה בין דיסק לבמה מצטמצם. "אתה רוצה לגדול/ לראות הכול/לפרוש כנפיים/ רק שתדע להישמר מעצמך ומאחר" והיא מקצינה ושרה: "בקרוב תפתח עיניך אל היום שבו תתחיל לחיות, אבל תרצה למות". קרני לא חוששת לספר על אמהות של חרדות לילדים שגדלים. ואחר-כך היא שרה: "כול קיץ קורה דבר מה/ ואף שכאילו כלום לא השתנה/ מעונה לעונה הלב הלב יותר נכנע/ לפיתויי הליל של האדמה". מילים: נתן יונתן. על הלחן הנוגה-יפהפה חתומה מיקה. לעומת הקיץ, יהודה עמיחי מגיע לתוכנית שלה חורפי, פולק אקוסטי ב"אלול בין כרם". היא שרה "אלול בעין כרם, עננים ראשונים… לא למות עכשיו, ובחוץ גועש שוק סוף הקיץ" יש לה רגאיי ב"סיפור אהבה", פאנקיי ב"יש לי אותך", וההרכב שלצידה מעניק איזונים ומינונים טובים.

יבואו גם גרסאות כיסוי ל"עכשיו הכול בסדר" ול"סע לאט". אבל לקרני יש היום גרעין מצוין של שירים שעל פיו היא צריכה לבנות ערב אולי קצת פחות מאוזן, וטיפה יותר ממוקד. היום הטרנד ללכת על "דה בסט אופ", אמצע כזה, נכנס גם "מיטשל" המיתולוגי שעשה את שלו. הקהל לא יניח לה בלי הלהיט הזה. נטולת מניירות, מתמקדת בשיר, בסיפור, לא גרם מיותר של שואופ. מיקה קרני היום.

 אדם גורליצקי – קלידים, מיקי שביב – בס, גלעד שמואלי – תופים, מועדון זאפה רמת החייל, ת"א.