מקבלים ממנו מוסיקה צוענית עם שלישיית גיטריסטים שמשחקים אותה פלמנקו אנדלוסי אקוסטי. למעשה יש הכול בחגיגה. תורכית, יוונית, נפוליטנית. מקבלים את זה בראפ, במזרחית חפלאית, באווירת חתונות עם זיקוקים – גם זה יש לשלומי שבת.
שבת עובד על ג’סטות. בתוך עמו את חי. ג’סטה זה להביא את המחרוזות הכי קליטות, להכניס אותם במינונים הנכונים ובהדרגה להרים את הערב עם כול המקצבים שלוקחים אל החאפלה, בצבעי המוסיקה של ארצות הבלקן והארצות הלטיניות.
החנפה בגדול זה להזמין את ארקדי דוכין לשיר איתו "מי אוהב אותך", אלא מה. ג’סטה זה שירי מיימון ("בכול מקום"), יוסי אזולאי עם ,אמא" וגם האחות לאה, שמתיישרת עם הקו שלו.
הקהל מוחנף, אוהב, שר, מתלהב, ובצדק כי זה בדיוק מה שהוא בא לקבל, ואת מה שהוא בא לקבל, נתנו לו במנות גדולות וברמת הפקה גבוהה – תזמורת של 10 נגנים פלוס 2 זמרי ליווי, להקה של גיטריסטים בסגנון צועני, להקת מתופפים, וכמובן שבת עצמו, זמר נשמה בעל נשמה גדולה, מפרגן בחסד, שר יפהפה, מסלסל עמוק מבפנים, רומנטיקן בלתי נלאה, אלא ששלומי נדמה לי שכח שתעודת זהות אומנותית אינה מורכבת רק מג’סטות רומנטיות-חפלאיות כלפי הקהל. לא תמיד צריכים לתת לו הכול עם כפית גדולה לפה.
מרוב חברים שבאים לחגיגה שלו, שלומי שבת, לא מצליח להתפנות לעצמו, בכמה שירים מקוריים, ללכת על יותר עומק, שירים ששרים בלי כול הטרראם של השמח, עם עידון מסוים, סטיייל דאלאראס, למשל. אין לו מה כמעט את ה"קלאס" של עצמו, את החמישה (לפחות) שירים שהם לא רק המזון הלעוס מכול סגנונות העולם, אלא אשכרה רשומים על שמו. מזה יש לו מעט. ושלומי שבת הוא זמר שיכול להגיע לזה.
שבת עסוק בהפעלת הקהל, בנשף החפלאי מיינסטרימי לשירה ולריקודים, בחיבוקים עם כול החברים הטובים. הגיע הזמן שהוא יתפנה קצת לשדרג את הקריירה האומנותית של עצמו.
ג’סטה בריבוע זה לעשות את "טרפטוני" בליווי שורה של מתופפים שיורדים אל הקהל ולזה להוסיף את הראפרים סאבלימינל והצל.
