"נפגשנו" ב"זאפה" ת"א

קלפטר, אולארצ’יק, שמיר

3/5
שנת 2005 ואנחנו חוזרים לאלף תשע מאות שבעים ומשהו. הנוסטלגיה מתממשת בערב של חבר למען חבר: קלפטר למען שמיר, שמיר למען קלפטר, קלפטר למען אולארצ’יק, ולהיפך.
 
תעירו אותם באמצע הלילה. הם ינגנו את השירים האלה מתוך שינה. כול קומבינה מכוורת של פעם מתקבלת בברכה, בשירה, באהבה.
חלוקה צודקת של להיטי עבר.  הבסט-אופ-דה-בסט.  קלפטר עם "דמיון חופשי", "צליל מכוון", "שיר אהבה בואי", שמיר עם "ערב של יום בהיר", ,נכון את יפה", "שיעור מולדת", אולארצ’יק עם "בא לשכונה", "בואי נתחבק", "כול דבר קט" וגם זורקים  עצמות מ"כוורת".  להיטי העבר, הכי מוכרים, גם חלקם הכי שחוקים.
הערב המשותף אינו אומר שומדבר על השנים האחרונות שלהם, שלא לדבר על ההווה. לא הוציאו אפילו שיר חדש לכבוד המפגש המחודש. הם לא עושים שום דבר מעניין שכדאי לרוץ לספר עליו. הכי צפוי, הכי נדוש, הכי לעוס.
מינונים שלא יכבידו: הכול יושב במקום, קצת פופ, בלוז, קצת רוקנ’רול. לי הם נראו כמו זמרי קאונטרי מזדקנים שחוזרים לשיר בבר הישן לזכר הימים הטובים.
הערב עבר בקלילות, באווירה טובה. אפילו קלטתי חיוך של קלפטר. מה שבטוח: אין לקלילות הלא נסבלת הזו שום ערך מוסף. הם אפילו אינם  מסוגלים לספר בדיחות כמו שצריך, ורק ביצוע נשמה חזק של אולארצ’יק ל"כול דבר קט" מחלץ את מצעד הפזמונים הזה משגרתיות  של חלטורה –  נגיד מכובדת. –  מכובדת כי השלושה הגיעו לערב חמושים בקלידן ובמתופף.  אני יכול להבין שכול אחד לחוד לא יכול להביא את הקהל הגדול,  והקומבינה נועדה לפתור את הבעיה. אז הבעיה הזו כנראה נפתרה.  אגב,  אין מי שיבצע טוב יותר את קלפטר, אולארצ’יק ושמיר מאשר קלפטר אולארצ’יק ושמיר. את מה שיש להם אף אחד לא ייקח מהם. זה בכול זאת משהו. אבל לא מספיק.  

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות