"שליחי הבלוז" מצדיעים ל"פינק פלוייד", דני שושן – שירה, צ’לי סיגלסקי – גיטרות, גולן זוסקוביץ’ – גיטרה בס, ניב חובב – קלידים ושירה, שאול אליהו – תופים. אורח: אילן וירצברג. קמלוט הרצליה.
עשרים וחמש שנה אחרי שראיתי את הפינק פלוייד בארלס קורט בלונדון עושים את "החומה" בחי (ואני לא מפסיק לדבר על זה מאז), באתי לקמלוט בהרצליה לקבל את הגרסה הישראלית לאגדה, מול שולחנות של סועדים, שחלקם כנראה יודעים מי הם רוג’ר ווטרס ודייב גילמור, ספק אם הם יודעים מיהו דני שושן.
לצ’לי סיגלסקי גיטריסט-על מקומי ולשליחי הבלוז שלו אין בעיה לעשות בכרטיס אחד מרתון קאברים לדיפ פרפל, לד זפלין ופינק פלוייד. את ה"פרפל" של השליחים שמעתי לפני איזה שנתיים. אז קיבלתי מהדורה לא רעה לאיאן גילאן ורוג’ר גלובר.
בעניין הפינק פלוייד, חשבתי: הייתה פינק פלוייד אחת, שתנוח במקום הראוי לה בשלום. היא מדי מקודשת בעיני כדי לשמוע אותה בקאבר.
הסקרנות כרגיל מנצחת או הורגת. חוץ מזה, יש תירוץ: הג’וב מחייב. הבעיה: מה צריך בדיוק לעשות המבקר? להשוות את הביצועים של שליחי הבלוז לאלה של הפינק פלוייד?
אני בקמלוט. ישחקו הנגנים לפני. הרי דייב גילמור, רוג’ר ווטרס, ניק מייסון ריצ’ארד רייט ממתינים בדיסקים בבית. שימתינו עוד שעה וחצי.
דני שושן, פליט סיקסטיז מקומי, להקות רחוב המסגר, לשעבר הצ’רצילים, עולה לבמה לשיר "שיין און" ו"הב א סיגאר". והוא באמת נראה ניצול מאיזו סצינה אי-שם בהסטוריה של הרוק.
ההרכב תוגבר באילן וירצברג, גיטריסט, שאין לו בעיה לעבור משירי "בציר טוב" (יונה וולך) ל-HEY YOU ולנסות לעשות את זה הכי קרוב למקור.
מסביב קהל ששר את השירים. לא ברור אם הם מעריצי פינק פלוייד או שליחי הבלוז. דני שושן מזהה בקהל גרופיות בנות 16 שהגיעו מתל-אביב, כנראה בשבילו. מצטחקקות. נראה האבא שלהן. האיש ליד שולחני שבא בגפו נראה סבא שלהן. אבל מזהה כול אקורד וצליל. שר ודופק על השולחן. החבורה שמשמאלי, 22-23 מכירה כול אקורד. ויש כאלו גברות, התלבשו טיפ טופ, שבאו לנסות את הסלטים של הקמלוט בשישי בלילה. פינק פלוייד תחכה. ושהבעל יתגעגע.
שירים: "קאמינג בק טו לייף", "לרנינג טו פליי", "טיים", "מאני", "אין דה פלאש", "אקליפס", "מאדר", "דה וול", "וויש יו וור דר", "קומפוטבלי נאמב".
הם מנגנים אחלה. החיקוי האינסטרומנטלי הוא כמעט אחד לאחד. דני שושן שר בסדר, פרמפורמר בסטייל הישן, שבא לעשות גוד טיים, יורד אל הקהל, אבל הוא לא פינק פלוייד. הנגנים – משתדלים לשמור על נאמנות למקור. סולו צ’לי, סולו וירצברג. ניב חובב בקלידים אחלה. כולם הגיעו לעבודה.
השליחים של סיגלסקי נשמעים בסופו של דבר גרסת פאן בידורית של ה"דה בסט אופ". בקאברים מקבלים חיקוי קרוב למקור לא גרסה-פרשנות מחודשת. השליחים מסתפקים בחיקוי, ללא הפסיכודליות, ללא האלמנט ההזוי-מסתורי של המקור. ללא האווירה, ללא המימד הדרמטי. שושן וסיגלסקי יורדים להסתובב בין השולחנות להתחכך בקהל
פינק פלוייד בשירה בציבור? לא בא בחשבון.
אני ממהר הביתה לשים בסי.די את "דארק סייד אופ דה מון". לפחות סיגלסקי ושושן גרמו לי להתגעגע למקור.
