חזרה לבית המשוגעים

ג'יימס בלאנט

הד-ארצי
4/5

נדמה לי שזה כמעט טרנד: סינגרסונגרייטרים דואבים משמיעים וידויי אהבה נואשים נורא משכנעים. בלעז יש לזה הגדרה קולעת: Heartfelt Song. בלאנט מזכיר לי את דמיין רייס, למשל, בטונים הרגשניים שלו. בלאנט חיבר שירים בעודו משרת בצבא הבריטי שנמצא באזור קוסובו, בוסניה. רובה התחלף בגיטרה. מטעני הרגש נפרקים בעשרת השירים, רובם מינוריים, קודרים, יפים. מעידים על רגישות גבוהה. בלאנט עשה דיסק אקוסטי. הקול דק, גבוה מצליח לתרגם רגש בעוצמות גבוהות, משכנע בתחושות אמת. המוסיקה היא פופ מלודי להפליא בעיבודים אקוסטים מאופקים – "נו ברייברי" (הושפע משירותו הצבאי) "יו'ר ביוטיפול", "גודביי מי לאבר", "קריי". והאמת: זו הפתעה גדולה שבעשור הראשון של האלפיים, חוזרים לסגנון היצירה האישית של השבעים במתכונת הנקייה ביותר, פסנתר וגיטרה, ז'אנר הסינגר-סונגרייטר האותנטי. מילים, קול ומלודיה שמתחברים לדיסק מרגש בהחלט. איך לומר בשפתנו: "סו טאצ'ינגלי הונסט". זה אלבום שאי אפשר להימנע ממנו.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן