paul-simon100-b.jpg

פול סיימון ההופעה בישראל

לפי הערב הזה, השירים של פול סיימון אפילו אינם עושים קאמבאק כי סיימון הוא מסוג האמנים שחוק ההתיישנות לא חל עליו.

אצטדיון רמת-גן
4.5/5

ליאונרד כהן הוכיח כי גם זקני רוק יכולים לכבוש איצטדיון כדורגל, גם אם מאחוריהם לא מכסחת להקה מטאלית. בוב דילן נשאר קטן מאוד וקר מאוד למי שישב רחוק, גם כשמאחוריו הייתה להקת רוק חמה. פול סיימון לא הוכיח שומדבר, לא שיחק עם ציפיות. הוא פשוט נשאר הפול סיימון, וזוהי בשורה.
אמנם נראה קטן יותר בקומתו ממרחק המאה מטר שהפרידו ביני ובינו, אבל עדיין אפשר לחוש שגילו (70) אינו מבייש את אחת התקופות המוצלחות ביותר בקריירה שלו. ואם הצלחנו להנות ממקומותינו ביציע העיתונות שנועד לכתבי כדורגל – סימן הוא ש"על הדשא" היינו נהנים יותר. זה ייאמר לזכותו של סיימון.
מה שמתברר מיד אחרי השיר הראשון The Boy in the Bubble – קולו יציב, בהיר וטוב בכל טווח של המנעד, נשמע לא פחות טוב מימיו הגדולים.המוסיקה מצלצלת טריה, רעננה רלוונטית. הסאונד – תודה רבה. גם נגינתו בגיטרה מיומנת יותר מאי פעם. משך כשעתיים עם הרכב של 8 נגנים, יכולת להבין למה סיימון ממשיך לסובב גלובוס ולהמשיך לרוץ עם המוסיקה שלו בגיל הזה.
סיימון פרש רשימת שירים מחמישה עשורים של קריירה כולל האלבום האחרון המצוין So Beautiful Or So What. נכון ש – Dazzling Blue זקוק לעוד כמה השמעות, אבל רוב השירים הישנים משומרים במצב טוב. סיימון בנה רשימה שלא תשעמם קודם כל את עצמו, אבל גם התחשב בכל מי שהגיע עם רשימות המועדפים שלו. נדמה לי שהבחירות שלו טובות, גם אם אינן לוקחות בחשבון להיט כאן להיט שם שלו ושל סיימון וגרפונקל, וכן, שמעתי ביציאה מישהו מתלונן שהוא הגיע בשביל "גשר על מים".
תתבוננו ברשימה למטה, ותבינו שהכל בסדר. לא חייבים תמיד את כל הדליקטזיים. על אחד נדמה לי כל יושבי האצטדיון הגיעו: The Sound of Silence – מרטיט כתמיד. נהיה יותר קלאסי, ככל שהשנים חולפות. וגם The Boxer השיר האחרון בערב, שנדמה לי בוצע ע"י סיימון רק בישראל. וכמובן –   "50 דרכים לעזוב את אהובך"  וגם קאבר אחד ל – Here Comes The Sun, של הביטלס, באהבה לג'ורג' הריסון.
מה שחשוב יותר: סייימון מצליח לסגור על פער הישנים המפריד בין השירים הישנים לחדשים איך עושים את זה? בעיבודים הנכונים, בהרכב הנכון. מפאנקי ועד אפרו ביט. צליל של מוסיקת עולם. ויש לו כמעט הכל על הבמה, מיתר, נשיפה, הקשה. אקוסטי, חשמלי. רשמתי את שמו של Bathiki Kumalo נגן בס שנמנה על ההרכב הקבוע של סיימון מאז 1986.
לפי הערב הזה, השירים של פול סיימון אפילו אינם עושים קאמבאק כמו במופעי נוסטלגיה של אלילי פופ כאנקה וסדקה, כי פול סיימון הוא מסוג האמנים שחוק ההתיישנות לא חל עליו.  עדיין להוט וטעון ומתקשר אחרי כל השנים האלה, מה שעשה טעם של עוד. מרסל אברהם: הזמנת אותו לשנה הבאה?

The Boy in the Bubble
Dazzling Blue
50 Ways to Leave Your Lover
So Beautiful or So What
Mother &Child Reunion
Zydeco
Hearts and Bones
Mystery Train
Wheels
Slip Slidin' Away
Rewrite
Peace Like a River
The Obvious Child
Only Living Boy In New York
The Afterlife
Questions for the Angels
Diamonds on the Soles of Her Shoes
Gumboots Play
Encore:
The Sound of Silence
Kodachrome
Gone at Last
Here Comes the Sun
Crazy Love
Late in the Evening
Encore 2:
Still Crazy After All These Years
Call Me Al
The Boxer

צילומים: יוסי צבקר

פול סיימון מסיבת עיתונאים

פול סיימון – איצטדיון רמת גן

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן