קוואמי – ראפ, עידו בלאושטיין – תופים, אדם שפלן – גיטרה ושירה
איליה שנברגר – באס, די.ג’יי אלארם – דגימות, סקרצ’ים והפתעות. "זאפה" ת"א
כשכבר נגמרה לקוואמי רשימת האורחים, הוא שלף את ההפתעה. אחרי כול הקפיצות ההיפ הופיות, הצעקות והסקרצ’ינג של התקליטן, התיישב על כסא אקורדיויניסט שנראה הסבא של הלהקה. קוואמי הציג אותו "אבא שלי". על העטיפה של הדיסק גיליתי את השם "אריק פרידמן" (אבו קוואמי).
הבן של פרידמן שר: "בדרך כלל אני נוטה להיות ציניקן/ כשזה מגיע לדבר את עצמי, אני ביישן" ההמשך זה סיפור של בחור שאינו רק ביישן אלא אכול תסכול.
אם לקשר לשם הדיסק של "קוואמי" – "כולם יודעים את התשובות", בטוח שלאייל פרידמן (הלא הוא הקוואמי) אין את כול התשובות.
אין כאן שום דבר עצוב. הייתי בחגיגה רועשת, קומבינה של ראפ, פאנק, סול מיוסיק אורחים – מומי לוי,קוטג’, T.N ושושן. באתי עם ידע קטן, פרט לכמה מילים על אלבום שהניב שלושה להיטי פלייליסט ברדיו: "ימים שחורים", "קומבינה" (עם רמי פורטיס וקוטג’) ו"לך תדע" (עם מומי לוי וקוטג’) וכמה מילים שקראתי בקומוניקט על קוואמי – "חיית במה ותיקה, הופיע בעבר באופן קבוע עם שב"ק ס’, וכחלק מלהקת בויאקה"
הקהל ידע לאן הוא מגיע. אני פחות. אז קודם כול מנהיג הערב, קוואמי, הוא ממש לא ביישן על הבמה. הוא השחקן הראשי בקברט המוסיקלי של עצמו. קשה לקבוע עם רשימת אורחים ארוכה כזו, מה איכות ההופעה נטו. אבל כפי שקוואמי האנרגתי הזה נראה ונשמע, הוא יכול להגיע לקברט היפ הופ הרבה יותר מרתק ונוקב שגם יעביר את המסרים החברתיים שלו. במקום זה הוא מתמרח על ידידים. למה מוסיקאים מקומיים מביאים לבכורות שלהם את כול העולם?
ההיפ הופ של האלפיים הביא לסצינת הפופ המקומית סוג חדש של מחאה, שאומרת צעק את כול מה שיש לך, שפוך את התסכולים, תגיד את מה שאתה חושב על כול הבני זונות שמנהלים את המדינה הזו ועל ההתעלמות מהדפוקים. זה מה שעושה קוואמי ב"איך קוראים לי?" הקהל צועק: "קוואמי דה לה פוקס".
אני שולף אחרי ההופעה את החוברת של הדיסק ומגלה שקוואמי שפך כאן את כול מה שיש לו להגיד על מה שמתחולל במרחב הזה בין מטולה לאילת. יש כאן אשכרה דברים נוקבים, אבל נדמה לי שבעייתו של ההיפ הופ בארץ שהוא לא ממש מחולל משהו. לפי ההופעה של קוואמי זה נשאר בידור, כי הקהל בא לקפוץ. קוואמי מספיק מוכשר כדי שיהיה משהו בנוסף להו-הו-הו והדיסטורשנים, והקפיצות וההיפ וההופ הופ.
