אם גיטרה – מתי כספי בחר לנגן באקוסטית ולא בפסנתר, בערב משירי סאשה ארגוב. ליד הפסנתר ישבה גבי ארגוב, כלתו של סשה, והשילוב הזה התברר כמדויק ונפלא. סשה היה אוהב. כספי הוציא ב-1982 את האלבום "מתי כספי שר סשה ארגוב" ושנתיים לאחר מכן את "מתתיהו ואלכסנדר". הוא אף הופיע יחד עם סשה. בדרכו, בהומור הטיפוסי, סיפר כספי כמה מן הסיפורים על היחסים שנרקמו בין שני המלחינים, שמתוכם יכולת ללמוד איך ראה כספי את סשה ואיך סשה ראה את כספי.
ועוד חיבור מוצלח מאוד, אפילו מפתיע באיכויותיו – בין ערן צור (גיטרה), לשעבר ב"טאטו" וב"כרמלה גרוס וגנר" המיתולוגיות ובין יוני בלוך (פסנתר) שמסתמן כנציג מוכשר ופורה הדור החדש בפופ הישראלי, שבין עבודותיו הבולטות – כתיבה לאפרת גוש. השנים ביצעו שירים ישנים וחדשים, והם נראו כמי שנהנים להיות כול רגע ביחד על הבמה, מופע עם פוטנציאל להמשיך לרוץ.
גילינו מחדש את נפתלי אלתר, ב"עוד חוזר הניגון", מופע שעשה צדק עם חלק מהרפרטואר של המלחין והאיש הצנוע הזה, שרבים מלהיטיו ליוו סרטים ישראלים. וכשיהלי סובול עלה לשיר "יונתן סע הביתה", הבנתי כמה השירים של אלתר זקוקים למבצעים מעולים שיעניקו להם חיים חדשים.
צל"ש למנהל האומנותי של הפסטיבל, אורי דבוש, שנתן במה לזמרות ללא שיקולי קופה: קרן פלס היא בשבילי הפתעה. אני מכיר אותה בעיקר מהלהיטים של מירי מסיקה, והנה, מתברר שיש לה מה להציע מעצמה, שירים מורכבים ליד הפסנתר – הומור, ביטחון, וגם זמרת. פלס, ערב אלבום בכורה ראשון, אירחה את הזמרת ריקי גל, שעל שירה גדלה כילדה ומאוחר יותר פגשה אותה כמורה בבית הספר רימון.
רונה קינן הפעם עם עדי רנרט בפסנתר והופעת אורח מחממת לב של גידי גוב – פשוט נפלאה, רבת ניגודים, מורכבת ופשוטה, בעברית וגם באנגלית.
וכמה נעים היה לקבל את יעל נעים, יוצרת, זמרת פסנתרנית, שהגיעה מקריירה מוצלחת בצרפת כדי לחבור לדין דין אביב. הגרסה המשותפת שלהן ל"אם תלך" העבירה צמרורים.
