כוכב נולד צריך להתבגר מהר, לפרוע שטרות, להוכיח שעולמו האומנותי אינו בנוי רק על קאבר ורשנס ומעריצות צרחניות שבעוד חצי שנה ייעלמו בדרך לכוכב הנולד הבא. מויאל לפחות הוא מן היחידים מיוצאי התוכנית שהצליח להגיע לאלבום בכורה מקורי שלם שאת חלקו הגדול כתב בעצמו.

בלורית זקורה, ג’ינס משופשפים, תליון מפואר, מעיל קל שהוא מוריד בהמשך הערב. מקרין דימוי של כוכב מיינסטרים מאמי, נקי ומצוחצח עם חיוך דבש מבויש משהו, שמודה על החלום שהתגשם.

יש לו למויאל בשיר "בדרך הביתה" שורה שאומרת: "תראה לכולם שרצית לכבוש ת’עולם/ שרצית רצית להיות בנאדם", מה זה בנאדם? האם יש סתירה בין "כיבוש העולם" ו"להיות בנאדם". אז יכול להיות שמויאל שכתב את הטקסט מבין למה התכוון המשורר. אבל  לא מספיק שהוא מבין.

גם בהרבה שירים אחרים, יצאו לו  שרבוטים מקושקשים המגובים על-ידי עיבודי קיטש ים-תיכוניים. הבחור רוצה להגיד דברים חצי רומנטיים טיפה נוגים על החיים, על זה שהוא משתוקק לאהבה, לחום, להגשמת חלום, אבל מה שיוצא זה בדרך כלל משהו סתמי ומאוד לא אישי.   הכתיבה שלו תמה, מיושנת ושבלונית. מה הוא רוצה להגיד בסופו של דבר?  הזדקקות נואשת לאהבה? נו, באמת. לא נראה שהבחור הזה ממש מתייסר.
קלישאות, מילים מיופייפות, מטפורות שחוקות, הרגש רץ לפניו. רק בשיר כמו "אמצע הלילה בכפר" שמעתי  לראשונה  סיפור אישי.
מויאל מודה שהוא מחפש שירי רגש, כמו למשל  – "חברה" שיר של ריטה ורמי. וכאן, מויאל לוחץ על הדוושה ומגיע לשיאי הרגש. תן לרגש ללכת במקומך.
והוא גם יודע להתחבר עם זמר רגש, בשיר שהפך אותו מלום שם לכוכב נולד – דואט עם פבלו רוזנברג – "נר על החלון", הסלואו המוכר של פבלו ו"סטלה מאריס" שפעם היה בלדת רוק כבד, ועכשיו עשה הסבה לבלדת סאן רמו.

מצד שני, נולד זמר, מהליגה של שלומי שבת, יודע להופיע, עמידה נכונה, בלי רבע פוזה, רגיש ונרגש, שר ומסלסל "מהלב",  מנגינות אמצע הדרך סבירות וגם עם הפקה חמה וידידותית בהנהלת נדב ביטון, שישב  מתחתיו ונתן הוראות כמו מאמן ספורט ואף מנע  ממויאל לפספס כניסה לשיר.

הכול כמעט יושב טוב אצל מויאל, וההקפדה מגיעה עד סאונד ותאורה מהוקצעים.  קישוטים אתנים בעיבודים, צליל חמת חלילים ב"ואז תבואי", משהו ספרדי ב"דון חואן", שדרוגים שמעניקים נפח וחיים להפקה ולחומר שלו.

זה בסדר, אבל אני חיפשתי אצלו משהו אישי ונקי יותר, שתואם את הפריזמה האומנותית שלו כזמר נשמה,  ומצאתי את זה בשיר שפתח את הערב – "שאני",  תפילה, אמנם בשפה ארכאית, אבל שיר שנוגע בעצבי נשמתו של הזמר. לא קיטש.

השאלה לאן מויאל הולך מכאן והאם הדיסק הבא שלו יהיה אישי-בוגר יותר. המעריצים הם דבר זמני. פופ מיינסטרים כזה – יש לו טווח קיום קצר וקהל לא גדול. לא די שהוא מנצל את המומנטום. יש לו עוד הרבה עבודה כדי להגיע רחוק, והוא יכול.

אלדד ציטרין- פסנתר,קלידים וכלי נשיפה, רוני הוד-תופים, שלום מור– טאר, סאז ואקוסטיות, אייל הלר– גיטרות, ניר מימון– בס. הפקה מוסיקלית-נדב ביטון ושמוליק דניאל