צליל אווירה אלקטרוני נוגה מקדים קול דרמטי שיורה מילים. מילים נזרקות לתוך קצב. לא חייבים לפרשן/לחפש משמעות. קחו החומרים, ציירו ציור בצלילים.
אהד פישוף וישי הדר חובשים מגבעת אלקטרונית חדשה כעשרים שנה מאז נושאי המגבעת. אחרי כחמישים דקות של שברי מחשבות וקצב אלקטרוני אני עושה רפיט. האם שורת הסיום תהיה: "מסתמנת פריצת דרך מסוימת בז'נר האקלטרוני"? עזבו. הגדרות וסופרלטיבים הם עניין קל.
לדיסק לא צורפו מילים, אולי מפני שמה שבני המה מנסים לייצר, זו שפה שוברת קונבנציות, זרמי מילים שנעים על פס קול, שאינו פשוטו כמשמעו, ציוריות מוסיקלית מרתקת, לעיתים ראפ אלקטרוני שמסרב להתחבר לקונטקסט מילולי קונבנציונלי. קחו את הקטע "אלוהים שלי עייף" – על מה שאומרים אנשים בעיר. מה שעוד אפשר לבטוח בו, הוא החלון הכפול ש"עומד בלחץ". לא האלוהים. במסגרת היצירה זה חובר לקונטקסט המטפורי-הזייתי של מילים ומשפטים של שפת בני המה. פסקול אלקטרו טכנו פופי שמקבל עוצמות של דאנס ריטואלי סהרורי.
"מר תור" נפתח במעין דובר הכורז – "מר תור בא קץ", הצליל האלקטרוני מייצר פס קול של התרחשות במלל-דיבור בקצב מידטמפו ובצליל אפוקליפטי. נשמע סרט מתח על "הציביליזציה בשבריריותה" ומשהו על "ארוע שנדחה". פסקול ביזארי. ניכור קשה. צליל שהוא  זרם מחשבות, זרם תודעה. ב"אוכל מים" אלקטרופופ עשיר צבעים שאינו המצאת גלגל, אבל זוהי פואטיקה שהמוסיקה הופכת אותה לתיאטרון אונגרד שקיים גם  ב"מתוך שינה", שילוב בין דיבור (ראפ לא שחור) ושירה ("ותמיד יש שם עשן ואף פעם לא אש וזמרים ששרים רק מתוך שינה").
הביזאר התעשייתי של "קאמפיי" חזק ממילים. נשמע כמו רובוט שקפץ לביקור מכוכב לכת אחר. "בלוז למנויים" הוא סוריאלזם של אפקטים על שברי מחשבות בניואנסים אלקטרוניים וירטואוזים מופלאים.
הקולות הצלילים, האפקטים – מותירים אווירת ניכור קודרת, אבל תחושה שבני המה הם הפרויקט האלקטרוני הכי אטרקטיבי ומיוחד, במקומותינו, נכון לא רק לעכשיו. אם רצינו להימנע מסופרלטיב, אז נכשלנו.

נ.ב: גם אריזת הדיסק מצורפת לסופרלטיב.