השיר ה-15 באלבום, "רומנטי או סימפטי" (כן, הגעתי עד לשם…) מפתיע. דודו אהרון שר על פלרטוטים עם שלוש: "איתך אני רומנטי, איתה אני סימפטי, על השלישית ויתרתי". פתאום התפרחח לנו הבחור, שבכל שיריו מחזר אחרי האחת והיחידה. מה קרה דודו? אם כבר אתה מודה לבורא עולם, הקדוש ברוך הוא, אז הישמר לך.  
נעזוב צחוקים ונקצר סיפור: העובדה שדודו אהרון כתב את מרבית שירי האלבום אינה משחקת לטובתו. עלית על המתכון (מילים ולחן) הבנת מה צפוי בשיר הבא. וזה אינו מתכון קסם. כמה אפשר בכפיים. לא מעניין, סתמי, חסר גיוון, חסר ברק. גם עוד שיר על אמא כבר אינו מרגש, אם מישהו עוד מקווה להתרגש מהשירים האלה. גיוון? בקמצוץ – שיר כמו "את אשתי" של טל שגב ויעקב למאי.
טקסטים: "עינייך היפות אני ראיתי נפלאות אהבה שלווה… את מולי יפה צוחקת ומחייכת… צריך אותך עכשיו ויותר…ביני לבינך יש משהו שגורם לי לחייך…כשאלוקים ברא אותך העניק לי אושר…כמה אותך אני רציתי ורק האל יודע שניסיתי…אני אתן לך את כל החלומות.. … רוצה אותך זה אמיתי, תביני אותי שבוי אלייך…כל החתיכים לך עושים עיניים אך בלב שלך יש רק אחד…… תגידי מי אני ומה אני בלעדייך… רק אני יכול לגרום לך כל הזמן לחייך… שום בן אדם בעולם לא יפריד בינינו" זה אינו שיר אחד. זהו חיבור בין כל שירי הדיסק. ועכשיו אין אלא להכריז: גם אני הייתי רוצה להיות אשתו של דוד אהרון.
מוסיקה, עיבודים: במנגינות אין בשורות. בעיבודים, במקרה של תמיר צור – עובדים על נוסחת ביטים כוחנית, שנשמעת כפס יצור. אצל יעקב למאי – יש ניסיון לצאת מהפס, לייצר סאונד מגוון ועשיר יותר. אני מתעכב על העיבודים כי הם כמעט הכל בסיפור המוסיקלי של דודו וזמרי הז'אנר. עיבוד יכול לתת דריייב גם לשיר רע.
סיכום: הביקורת כבר מזמן אינה מבחן בשביל דודו אהרון. מבחינתו המבקר יכול לקפוץ לו עד השמיים. הוא צודק: גם שירי הדיסק הזה ירימו את הקהל בנוקיה, יצלצלו בסלולריים. אם אני איש עסקים, הייתי קונה אותו (את דודו). כמבקר מוסיקה – חבל"ז. אבל כבר כתבתי בעוונותי.