פעם אחרונה שפגשתי את אנדרו בירד, סינגרסונגרייטר וכנר משיקאגו, הייתה לפני שלוש שנים ב –Noble Beast. כתבתי אז: "פואטי, מסתורי, מתוחכם ומורכב, דורש לפענח את "כוונת המשורר". והנה גם הפעם אני מנסה להפליג איתו למחוזות דמיונו המוסיקלי,  שלעולם אינך יודע מה גבולותיהם. 
14 שירים, וגם הפעם – מוסיקה מוזרה ומורכבת, משנה כיוונים, מספרת סיפוריו הביזאריים, מתקשטת בעיבודים שזורקים לכיוונים שונים שמפעילים את המאגר האסוסציאטיבי. Desparation Breeds (זני יאוש) פותח את הדיסק בפיציקטו של כינור, טוו נמוך קודר, שיר ביזארי. תזמורים אמביציוזיים בהשפעות שהם תערובת של קלאסי ועממי (קלטי). אנדרו בירד מנגן את שיריו בכינור, בשריקה. במקצבים לא צפויים.
השירים בעלי שמות כמו Near Death Experience Experience. או: Hole in the Ocean Floor ומשפטים כמו  dance like cancer survivors. רוקדים כמו ניצולי סרטן…
אלבום של קולאג'ים – קול-כינור-צליל אקוסטי, תופים מנגנים במברשות עדינות, שריקות הנשמעות כחליל מעודן. ובכל המורכבות הזו אתה חש בפשטות היפה.
יש שיגידו שהמוסיקה הזו משעממת. אחרים יתפעלו מהיופי הייחודי. תקשיבו ל – Sifters – "מה היה קורה אילולא נולדנו באותו הזמן/ אם את היית בת 75 ואני בן 9/ האם הייתי בא לבקר אותך/ מביא ליך עוגיות/ בבית הישן … האם הייתי ממשיל להתגעגע אליך" וגם שיר כמו Lazy Projection שפותח במשפטים If memory serves us, then who owns the master/How do we know who's projecting this reel – "אם הזיכרון משרת אותנו – מיהו בעליו הראשי/ומי מקרין את הגלגל הזה"
נדמה לי שיש געגועים למוסיקה קצת אחרת כמו זו של אנדרו בירד, מוסיקאי שמצליח לאתגר באלבום מלא רגעים קטנים מקסימים שהופכים את האלבום לפחות – שווה להקשבה.