פסיפס

אביב גפן

הליקון
3.5/5

אביב גפן יוצא מהמעגל של עצמו, מתחבר לאחרים, גם יצירתית, גם בביצועים. אפילו ג'סטות נדיבות: השיר השני באלבום החדש – "קוצים" אינו דואט, אלא עידן רייכל. יש מן הסתם סיבה: ליבו הרומנטי של גפן פוגש את ליבו הרומנטי של רייכל ויש התאהבות בלב, בנפש שמולידה מנגינה. זה מספיק כדי שרייכל יבצע סולו.
הקוצים שנשארו מהפרחים שלה שקמלו, דרכיו של אדם שחיפש למצות את עצמו, רצה לשוט הכי רחוק, ועכשיו – געגועים. מנגינה, הרמוניה והפקה אקוסטית שהם עידן רייכל יותר מאשר אביב גפן.
זה אינו השיר היחיד של שניהם באלבום. "מסילת הרכבת", סיפור אוהבת שבורת לב (טקסט טוב) – מושר בדואט וגם "בובות" על נתק יחסים בדימויים ציוריים יפים ("שתיקות עולות כמו זרים במלונות") על התפקחות שאומרת – בואי נהייה הפסיכולוגים של עצמנו.
אם הייתם אומרים לי גפן – השיר החדש – אין לי בעית זיהוי. אם הייתם אומרים לי רייכל – השיר החדש, אז פחות, אבל הפירגון ההדדי הוליד שיר (נסיעה) כייפי, ובסך הכל איזון מוסיקלי מעניין בין השניים שהיה יכול להתפתח לדיסק שלם.
השתפי"ם באלבום מגיעים גם לביצועים משותפים עם שרון ליפשיץ (הזמרת שצצה לפתע אחרי שנים של שתיקה) ב"נוסטלגיה". הקולות חברו כדי להעניק את התחושה. יכולנו להגיד קיטש על "הבטנו בשקיעה", אבל השירה המשותפת מעניקה למילים את תחושת הגעגוע באיפוק יפה.
אביתר בנאי שר שניים מלהיטיו הגדולים של גפן – "סוף העולם" (דואט) ו"אור הירח" (סולו בנאי) במסגרת "הפסנתר מארח" 2011. שירי פסנתר, שני השירים האלה נשמעים "פילרים" בדיסק, תקועים בצורה די סתמית.
מה נותר? ארבעה שירים בסגנון הבלדות המלנכוליות שלו. לא גפן חדש, לא חדשן אלא הרומנטיקן הנוגה. שמנסה להיות מאוד פיוטי בתיאור משבר יחסים – "קבור בהריסותייך/ רעידת אדמה של הלב"… "המחוגים זלגו חצות/ חצי שמיכה מוכה דמעות" (מוכה?) "ריק בבית" שיר דאנס, לא מחדש הרבה על גפן כמוסיקאי, והעיבוד מכסה מעט על קולו.
ב"טיפות" משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג עם בעיות, שהוא מדבר עליהן מאז, שאני זוכר אותו. אמא, אבא ברקע. נקודת ראות של ילד שהופכת לנקודת ראות של בוגר, שחווה עדיין את טראומת ילדותו, הילד שמחפש את הוריו בכמיהה לאוזן קשבת. הילד שהשתוקק למסגרת וגבולות, ילדות שהותירה שריטות, לימדה אותו את "שפת הבודדים" והובילה אותו להיות היוצר-נביא התמהוני והמוזר – המטיף בשער. טקסט ישיר ופשוט, שאומר – בסופו של דבר כולנו תוצאה של סך החוויות והשריטות שחווינו.
המנגינה, הטון, המעבר, העיבוד – זהו אביב גפן שיודע לעשות פופ טוב מורכב חומרים נוגים מזככים. הפשטות היפה של הטקסט מגיעה גם למוסיקה, והעיבוד מוסיף נדבך חיוני, שמעביר את תחושת היוצר.
העצבות המזככת מגיעה ל"מחוץ לדלת" – שיר של נתינה ותקווה שיוצא מתוך התבוננות של השלמה עם עצמו: "מחוץ לדלת יש עוד דרך/ ומשם זה רק אתה/ תלך תרוץ תיפול/ תבוא הביתה בחזרה.
אלבום מישמש, אקראי, שאני לא בטוח שהשם "פסיפס" מתאים לו, שהרי גם פסיפס אינו יצירה מטולאת אלא שיבוץ של אחדות, משהו שנותן תוצאה שלמה, מגובשת. הפסיפס הזה נשמע יותר אסופה של ברירת מחדל.

נ.ב: נכון שהשגיאה המעצבנת הזו כבר נטמעה בעברית של ימינו, אבל מאביב גפן אני ממצפה להבחין בין נִרְאָה (זמן עבר) ל – נִרְאֶה (זמן הווה) בשירים "טיפות" ו"מחוץ לדלת".  

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות