תחילה בוכים

אביגייל אהרוני אוריאל אהרוני דין אהרוני

מילים: אברהם חלפי לחן: רונית רולנד עיבוד ונגינה
5/5

כמה הסיטואציה של האובדן והשכול חסרת תוחלת. נפילת הבן ממלכדת. לא ניתן לברוח ממנה. כל דיבור על הא ועל דא – האוזן ממאנת לשמוע. ולעיתים – שותקים. ויושבים וקמים. ושוב יושבים וקמים, כי מה תעשה מול נחרצות העובדה – הוא לא ישוב.
בשורה תחתונה ובמשמעות אירונית: הגבורה של ההורים מתחילה מרגע מות הבנים. היא שייכת כולה להורים השכולים. מעתה – זו מלחמתם. סיטואציה קשה של מות היקיר, של סופניות, של עצב ללא סוף.
את המוסיקה של רונית רולנד גיליתי ביוטיוב. היא מכוונת לכוונת המשורר. כואבת ומזככת כאחד. השירה של האהרונים נשמעת טון ישראלי שמלווה את ההוויה הישראלית מאז שהלהקה הצבאית שרה "חורף 73". האם יש קשר? בעקיפין, כי הסיטואציה חוזרת ותחזור במציאות המקומית: "תחילה בוכים, אחר כך הבכי מתאבן, אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד – את נפילת הבן". מאז 48 דרך 56, בואכה 67 ו – 73 וגם ההמשך – לא קרה משהו שישנה את פני המציאות האכזרית. הטקסט למטה כנראה ימשיך להיות אקטואלי:  

תחילה בוכים,
אחר כך הבכי מתאבן.
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:
את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר.
או מדברים על גשם ועל מה נשמע.
ועל משהו עוד. ועוד על משהו
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכסא. ויושבים.
וקמים. ושוב.
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב.

תחילה בוכים

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות