ההופעה

גורן ברגוביץ'

פסטיבל מוסיקה בעיר הלבנה האנגר 11 ת"א
4/5

בלקן בלי ביט בוקס, אבל עם הרבה אומפה-אומפה. איש בחליפה לבנה ישוב במרכז הבמה ומנהל חגיגה עם שתי חצוצרות, שתי טובות, מתופף-זמר ושתי בבושקות בולגריות. פעם, גורן ברגוביץ', המלחין החצי קרואטי חצי סרבי של "שעת הצוענים",היה מגיע לכאן עם הרכבים גדולים יותר במסגרת ה"חתונות ולוויות" שלו, לפחות 12 נגנים ועד 42. היום הצטמצם ל-8, אבל כאלה שמצליחים לעשות את אותו הרעש. הקהל רצה לרקוד מול הבמה.ה סדרנים רדפו אחריו. היו התגנבויות. בסוף הערב נפלו החומות, וההמון השתלט על קדמת הבמה.
גוראן ברגוביץ', יליד סרייבו, בן 62, היה אחד מכוכבי הרוק של יוגוסלביה טרם מהפכה לפני שהחל לכתוב מוסיקה לסרטים של אמיר קוסטוריצה ב-1988. במשך השנים הפך כוכב עולמי במשבצת מוסיקת העולם, ושיתף פעולה בין השאר עם איגי פופ וסזריה אבורה (לה הקדיש שיר במופע). ב-15 השנים האחרונות ברגוביץ' משובץ בלוח ההופעות כמעט קבוע בישראל, ממש כמו דאלארס. העובדה שהוא חוזר לכאן אומרת גם דברים לא רק על המוסיקה שלו, אלא גם על הקהל הישראלי, שנפתח לאגף הבלקני בז'אנר מוסיקת העולם ממש כמו שהעולם הפך את המוסיקה הבלקנית למיינסטרים בפופ המערבי. (הרוק הצועני של גוגול בורדלו, שפרץ דרך אל ההמון הסואן, הבלקן ביטבוקס שלנו)
אחד הקטעים מהסיפורים של ברגוביץ' נקרא "סקס". זו העין הצוחקת של ברגוביץ' שמפעיל כרגיל תזמורת מלודית, קצבית נהדרת. וישנה העין הבוכה, זו של ההלוויות, שמזילה דמעה ב"שיר לכוסות יין ומיתרים", זהו אדאג'ו פיוטי סטייל ברטוק וגם ה"אדרלזי", ששרות הבבושקות הבולגריות. ברגוביץ' הגדיר פעם את המוסיקה שלו – "הצעות לסרטים לא קיימים. הפנטזיה והכאב, רגשות מנוגדים".
מהפנטזיה והכאב נשארה חגיגה. איך עושים את זה? גורן ברגוביץ' לקח מוטיבים מהמוסיקה הבלקנית, והפך את היצירה למוסיקה אוניברסלית, תמצית הנשמה הבלקנית מצד אחד, עם החיספוס ולהט החושים של המוסיקה הצוענית. מוסיקה שלוקחת את הקצבים של יוון, ומחברת אותם לפולק הבלקני שבין בולגריה, מקדוניה, סלובניה וקרואטיה. למעשה, ברגוביץ' כמו גילה מחדש את אירופה, על סגנונותיה והשפעותיה. המוסיקה של ברגוביץ' היא התמצית של מה שקרה למוסיקה הצוענית בעידן הזה. היא מתערבבת בכור היתוך אתני, שמבטא רנסנס עממי מודרני, שבו משתלבים צלילי בלקן, קולות בולגריים, תזמורת בראס. מוסיקה שהייתה נקודת אור בקצה מנהרת האומללות של העמים הבלקנים למודי הסבל.
זה נשמע לפעמים נפוח, רעשני ופומפוזי, כמו קרקס של אטרקציות מוסיקליות, ומעט מדי קטעים שקטים של פיוט (שלברגוביץ' יש ברפרטואר). מצד שני, גורן ברגוביץ' נותן תחושה שהמוסיקה הזו שייכת לעולם הגדול. הוא עושה את זה הכי אותנטי ובלי יומרות. מוסיקה שיש בה יופי של פשטות, אנושיות, יותר שמחת חיים מאשר עצב, זו שהוציאה את הקהל לריקודים בקפיצות, כאילו מדובר ברוק גראנג' מכוסח.

צילום: מרגלית חרסונסקי

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן