הוא שר Candles, השיר שמסיים אלבומו האחרון בא-קפלה כמעט בחשכה. "אני מנסה לעשות כל מה שביכולתי אבל בכנסיות אזלו הנרות". טון מדוכדך, אישי מאוד, מוקדש לאמו המנוחה. ריגושים. כשהאורות עולים, מתגלה רופוס ויינרייט במשקפיים כהים. גיטרה. שלא כמו בהופעתו הקודמת ב-2008, כאשר הופיע סולו פסנתר – הפעם מאחוריו הרכב חיוני של 8 איש, הכולל 2זמרות ליווי מצוינות.
רופוס ויינרייט הוא הגיע לשיר את אלבומו השביעי Out Of The Game בהפקת מארק רונסון. פופ סטאר של סגנון אישי, סינגר סונגרייטר ששומר על סגנונו, אינו זקוק לשינויים. הקול. הטון. מיוחד. הלבוש המצועצע הזו, הנורא "אמריקני" ממש אינו משקף את הבחור האמוציונאלי שעובר מהגיטרה לפסנתר ומפעיל טנור חם חזק שמחלחל מיידית.
רופוס, נאמר את זה הכי פשוט – הוא זמר. ועוד איזה זמר. לוויינרייט יש אחד הקולות היפים ששמעתי מעודי. הוא בהיר, חזק, מלא חיוניות.
שר את ליבו, במיוחד כשהוא מתייחס למשפחתו – בהערצה גלויה. פעמים אחדות הזכיר את אמו הזמרת קייט מקגאריגל Kate McGarrigle, שהייתה כאן בקונצרט הקודם שלו (שרה איתו אז דואט). היא נפטרה לפני שנתיים. רוחה שרתה עליו לאורך הערב. הוא שר שיר שלה. הוא שר גם שיר של אביו היוצר והמוסיקאי לודון ויינרייט שנקרא One Man Guy.
השירים הם נרטיב מוכר אצלו – אהבה ושברונה, תהילה וכאב. הטון אומר – פיו וליבו מנהלים דיאלוג אותנטי. הצלילים לוקחים לשבעים.
אני שומע אלטון ג'ון בשיר Jericho. אני שומע "קווין" בשיר Rashida . סול גרובי – גם הוא ברוח השבעים – בשיר Barbara. מגיעה בלדת פסנתר נוגה נפלאה – Montauk וגם צליל פאנקיי אפביט ב – Perfect man. ואז הניגוד – הצליל האקוסטי בשיר Sometimes You Need באווירה מהורהרת-מלנכולית. ועוד בלדה תחושתית – Song For You. גיטרה או פסנתר? תלוי מה השיר. אבל בתערובת של כאב ואקסטזה – פסנתר הוא פורמט המחמיא להגשתו המלודרמטית.
סינגר-סונגרייטר מסוגנן, שהשירים שלו – כשמחברים אותם זה לזה – הם שלם הומוגני מאוד. ברגעים כאלה אתה יכול להבין מדוע אלטון ג'ון בחר להגדירו "היוצר הגדול ביותר על כדור הארץ".
בין השירים של הערב – Candles, Rashida, Barbara, Welcome to the Ball, Song of You, Greek Song, April Fools, The One You Love, Respectable Dive, Out of the Game, Jericho, Sometimes You Need, Perfect Man, Going To a Town, Montauk, 14th Street, On My Way To Town, My Bitter Tears
* משהו עליו: רופוס ויינרייט נולד בניו יורק לקייט מגריגל ולודון ויינרייט השלישי – שניהם זמרי פולק. כשהיה בן שלוש הוריו התגרשו והוא עבר לקנדה עם אמו. הוא החל ללמוד פסנתר בגיל 6, ובגיל 13 יצא לסיבוב הופעות עם הרכב פולק יחד עם אמו, אחותו ודודתו. בהמשך למד מוזיקה באוניברסיטת מונטריאול. ב- 89' היה מועמד לפרס הג'יני על שיר שכתב לפסקול וב- 90' היה מועמד לפרס ג'ונו לזמר המבטיח.
בנעוריו התחבר מאוד לאופרה, שהפכה אחת ההשפעות הגדולות על יצירתו. הזמרת המוערצת עליו הייתה מאז ומתמיד ג'ודי גרלנד, הוא הגשים חלום גדול כשהעלה בפברואר 2007 ערב משירי גרלנד כמחווה להופעתה ההיסטורית בקרנגי הול ב- '61. ההופעה הועלתה בהצלחה באולמות מלאים בפריז, לונדון, ניו יורק ולוס אנג'לס ויצאה על אלבום לייב. את אלבומו הראשון הקליט בלוס אנג'לס ב-1996. ה"רולינג סטונס" הכתיר אותו "אחד האלבומים הטובים של השנה" ואת רופוס כ"תגלית השנה". בהמשך יצא לסיבוב אמריקאי בו אירח את שון לנון ובהמשך לבד. ב- 99' לקח פסק זמן של חצי שנה מהופעות, וכתב את אלבומו השני, שזכה לביקורות מהללות.
מעולם לא הסתיר את נטיותיו המיניות. בראיון ל"רולינג סטון" ב- 99' סיפר שאביו זיהה בו את נטיותיו ההומואיות בגיל צעיר כשהיה מחכה את בלונדי… בגיל 14 הוא נאנס בברוטליות על ידי גבר ב"הייד פארק" בלונדון, חוייה טראומטית מכוננת בחייו ויצירתו. טראומה קצרה נוספת חווה בתחילת שנות ה- 2000 כשהתמכר לסמים ובעקבות כך כמעט איבד את ראייתו. באותה תקופה הזויה הוא הופיע בתפקיד אורח בסדרה הבריטית "פשוט נפלאה" ובילה הרבה עם ברברה בוש, מריאן פיית'פול ואנתוני מ"אנתוני והג'ונסונס" (עמו גם הקליט). בהמשך נכנס למכון גמילה בעידודו של אלטון ג'ון, ובתום תקופת שיקום הצהיר בראיונות על "הזדמנות שנייה" שניתנה לו במתנה".
אלבומו Release the Stars שיצא ב-2007 הופק על ידי ויינרייט עצמו והציג את טדי תומפסון, מרתה ויינרייט, קייט מקגריגל, ניל טננט ואחרים. האלבום הגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי. ויינרייט כתב לאחר מכן את האופרה הראשונה שלו "פרימה דונה" על יום בחייה של זמרת אופרה, היצירה הוזמנה ע"י בית האופרה של המטרופוליטן. אלבומו האחרון Out Of The Game מבטא הטראומה של רופוס ממות אמו האהובה.
