קראתי ביקורת שאומרת כי לורד היא אמנית מיינסטרים שהחליטה שהיא לא רוצה להיות עוד אמנית מיינסטרים. מדובר באלבומה השלישי. הוא נפתח בצלילים מעודנים של גיטרה וחליל כרקע לתיאור עגום של החיים ככוכבת על מתבגרת – עם "סיוטים מהבזקי המצלמה" לפני שככל הנראה נפרדת מכל זה כדי להיות "לבד באי סחוף רוחות", והיא לא תקבל שיחות אם זו חברת תקליטים או או תחנת רדיו" . "אם אתם מחפשים מושיע", היא מוסיפה, "זה לא אני".
זה נושא ש"כוח סולארי" חוזר אליו לעתים קרובות. בשיר שעל שמו נקרא האלבום היא משליכה את הנייד שלה בים. ב- Oceanic Feeling היא מדברת על "השפתון השחור בצבע דובדבן" שהיווה חלק מהתדמית הישנה של לורד "שאוספת אבק במגירה", ב"קליפורניה" היא מתנערת מהנהנתנות שקדמה ל"סולאר פאוור", ימי Melodrama של 2017: "שלום לכל הבקבוקים, כל דוגמניות … הכל רק חלום, אני רוצה להתעורר.
שמונה השנים חלפו מאז אלבום הבכורה שלה, אחרי הכל, היא הייתה רק בת 16 כשהוציאה את Pure Heroine, עם הלהיט העולמי הראשון שלה Royals. ב- Pure Heroine ציירה את ביתה בניו זילנד כמרוחקת באופן בלתי אפשרי, מלאה ב"ערים שלעולם לא תראה על המסך". כך גם "כוח סולארי", אך במקום מקור לתסכול, היא מתארת את ריחוקה של ניו זילנד כנכס – מקום בו תוכל להימלט מסלברטיות לטובת חיים אשר מורכבים במידה רבה מעישון גראס ושיזוף. ב"סודות מבחורה (שראתההכל)" התחושה המובהקת שהיא מכירה את הבחור שהיא לועגת לו ב"דומינו" – שמוותר על קוקאין לטובת יוגה ובריאות.
זהו אלבום שנועד להאזין לו במלואו, ולא לאוסף של להיטים לרשימות השמעה. לורד יצרה אלבום מסוגנן ממנגינות פולק מוזרות, רזות, מתפתלות, מקסימות רבות מהן ללא הביטים שהניעו בעבר את המוזיקה שלה. זהו אלבום שגדל בקו השקט שלו עם כל האזנה, נטווה אט אט כשטיח מהמם ביופיו.
לורד – Moog Ring
