Gold Shadow

אסף אבידן

בלייבל Telmavar
5/5

"My Tunnels Are Long and Dark These Days"
הצליל בפתיחת השיר מפתיע. לא שמעתי אצל אסף אבידן עיבוד כזה, כאילו חלק מפס קול של סרט ג'יימס בונד שנות השישים. אני מצטרף אליו למנהרותיו הארוכות והאפלות, מנסה לגעת במה שעובר עליו.
זה אסף אבידן הכי אקלקטי ששמעתי. נפתח כמו קשת סגנונות מרהיבה. בעזרתו של המפיק המוסיקלי תמיר מוסקט, שהיה שותף גם ל – Different Pulses, אלא שהפעם, שמו דגש מיוחד על העיבודים והתזמורים, שמעניקים לאלבום כולו ערכים מוסיקליים, שלא מצאנו בקודמים שלו. תמצאו אזכורים לשלל סגנונות – שנות השישים, ביג בנד, שנות השלושים, לטיני, טנגו, בלוז, פולק. תקשיבו ל – Ode to My Thalamus, המנגינה, העיבוד הקצבי המלהיב, והשירה האמוציונאלית-תיאטרלית.
העיבודים מאוד מחושבים-מודעים. אבידן את מוסקט עשו שימוש בגוונים מוכרים ונגישים, כדי להאיר את השירה שלו באור קצת אחר מהמוכר אצלו.
קחו את הטקסטים. לא פשוטים. דמיונו הקודח. חלקם מורכבים. לעיתים מעט מעורפלים, אבל מתוך הערפל עולה שוב היצור המוסיקלי היחיד במינו, שנותן חופש לזרם תודעתו, כדי לייצר שפה פואטית משלו.
השירים הם רקוויאם למערכת יחסים, שנכתב בעודה חיה. בתריסר שיריו מספר אבידן את הרחשים הפנימיים שבוקעים מתוך הידיעה שאהבה קרבה לסופה, ההליכה במסלול, שכבר הוכתב, עוד לפני שהצעד הראשון בו נלקח.
חלק מהטקסטים נכתבו בעקבות "ידידות לעט" עם הסופר ג'ונתן ספרן פויר. רחשי הנפש מתורגמים לנרטיבים, שהם מחשבות נסערות, הנוגעים ליחסי הבינו בינה: תרגום חופשי של השיר: Let’s Just Call It Fate
"הדמעות מערפלות יום שטוף שמש/ הלוואי שזה היה מופיע בכל דרך אחרת/ אבל אני לא חושב שיהיה אכפת לך/ אם יצאתי מהשיער שלך/ והיית מוצאת אותי בכל מקום – פרט לכאן.
הלוואי שזה לא היה כך/ אני אגיד את זה שוב – הלוואי שזה לא היה כך/ אבל אני לא חושב שיהיה אכפת לך/ אם אשאיר החדר הזה מאחורי/ והייתי יוצא החוצה כדי למצוא – מקום אחר/ בואו נגיד שזה בסדר, ורק תשאיר את זה ככה".
שנות השישים הגיעו לשיר הפותח – Over My Head. הבנאדם מתפכח, חוזר מהמוות, יורד לאדמה. מבין כי הוא זקוק לה. חוזר אליה, הביתה. אסף אבידן הוא אסף אבידן. מלודרמטי, נסער, נרגש. סגנון מובנה של סינגר-סונגרייטר בקצב סלואו פשוט מצמיד. פה ושם, מבצבץ בוב דילן במיוחד במשפט And It's hard to believe/ but there's nobody leaving.

"צרור חבילות קטנות של העבר מטפסות בפיתול / ואמת עקלקלה שאינה נשמעת/ לנצח מתפתלת גבוה יותר / עלים של מקומות, עלים של חברים מתעופפים ברוח ונושרים/ אבל ספינתי חותרת בגשם למקום שאני הולך". ב – Little parcels of an endless Time המוסיקה משדרת את התובנה בקצביות סימטרית בהירה. לא סערת חושים גדולה. עדיין זהו המטען הדרמטי הטיפוסי של השחקן הראשי בהצגה שלו, ששומר על טון יציב כשל מספר, ורק לקראת קו הסיום מטפס שלב אחד בסולם האוקטבות, כמו כדי לשכנע בתובנה–החרדה חייבת לשחרר.

There was a time before all the leaves/ Covered the beauty of Adam & Eve / And they were blind, and they were free/ To be whatever they wanted to be/ But now they are just a prayer in a song/ And he is so sorry for all that went wrong/ All his voices are her, All his voices are her/ All his voices are her, All his voices are her/ Has he been here before?/ Has he been here before?
שירת הצער בבלדה המפעימה Gold Shadow אומרת: "היה זמן לפני שכל העלים/ כיסו את יופיים של אדם וחווה/ הם היו עיוורים והם היו חופשיים/ לעשות כל מה שרצו/ אבל עכשיו הם רק תפילה בשיר/ והוא מצטער על כל מה שהשתבש…"
זהו אסף אבידן יוצר של איכויות פואטיות גבוהות (באוריינטציה של Poetry) ושל מוסיקה תחושתית, שמשדרת את עומק הצער שלו. בהתאם למצבי הרוח המשתנים גם המוסיקה מתגוונת סגנונית, מתקרבת למקומות כאלו  שאופייניים את ניק קייב טום ווייטס, ואני מוצא את עצמי מאוהב מחדש בקול הזה, שמגיע מעמקי נשמתו.

Over my head
Ode To My Thalamus
The Jail That Sets You Free
Little Parcels Of An Endless Time
My Tunnels Are Long And Dark These Days
Gold Shadow
Let's Just Call It Fate
These Words You Want to Hear
A Part Of This
Bang Bang
The Labyrinth Song
Fair Haired Traveller

צילום: מרגלית חרסונסקי

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות