מתגעגעת בכאב לאהבה של פעם. מבקשת ממנו להזכיר לה אותה ע"י שירים שאהבו. הגעגוע הוא חלק מחרטה על "מי שהייתי מי שאני". החרדה מפני עצמה. ההתחלה צנועה מאופקת, יפה, אבל בהמשך הכאב מתורגם לטונים דרמטיים, שירה מתייפחת, נגיעה בסלסול מזרחי, ועיבוד פופ אוריינטאלי, שמזכירים את סגנון שירתה של דיקלה. המלודרמה הזו מעוררת השאלה: האם מירי מסיקה מתיישרת על הקו הזה באלבומה הבא רק כדי לעלות על מסלול אמצע שמתכתב עם פופ ים תיכוני?
לעצם העניין: שיר של רגשנות מופרזת, שלא עושה לי את זה. נשמע יותר כמו "הצגה" של רגש מאשר מוסיקה המגיעה ממקומות של אמת.
היום בקושי זוכרת/ ואולי מסתירה מעצמי/ אהבות שרקמתי בחושך/ מגיעות עד לפתח ביתי
אין לי אין לי / מילים אפילו לעצמי/ אין לי אין לי
תשים תשים שירים שפעם עוד אהבנו/ תשים ראשך עליי מספיק דיברנו
אתה יודע לפעמים כל כך פוחדת מסופים/ תזכיר תזכיר לי כמה התגעגענו
תכאיב תכאיב כמו שאני הכאבתי לנו/ לפעמים אני בוכה ולא רואים
אתה מכיר וסולח/ על מי שהייתי מי שאני/ ותמיד שומר עליי/ ומי ישמור עליך מפניי
