זה מדהים לראות כמה מהר מזדעזעת תחושת המציאות שלנו אחרי טראומה , איך האמנות משתנה בהתאם למציאות.  השיר והקליפ  נוצרו בהפקה מיוחדת של משטרת ישראל להנצחת גבורת השוטרים ולוחמי משמר הגבול שוהגנו בגופם על ישובי עוטף עזה וערי הדרום בשבת השחורה של חודש אוקטובר 2023. השיר הוא וידוי ועדות של בן אנוש על החולשות ועל  האומץ העוצמות שבו. מי שקופץ ראשון ללא חשש לחטוף את קליע, אבל מחפש הצלה נפשית –  כי הוא מרכיב מכריע מעב לתפקוד הפיזי.
המוסיקה הנוגה היא פסקול שמשתף קולות מהאירועים שבעטיים הוא מבקש ההצלה.עטרה אוריה עולה על נתיב אמצעי במנגינה ובקצב, משדרת את מצוקת הדובר בשירתה המזדהה. הסיטואציה אינה קשורה לאירוע ספציפי. היא מתמקדת בעיקר בנפש התועה והתוהה בדרכי החיים הדובר מודע לאומץ שלו לרוץ אל תוך האש בלי לחשוב פעמיים, ומצד שני חושף פגיעות נפשית ושאלות מהות על מהות הקיום – מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים? עטרה אוריה שרה ברגש מאופק את התחושה שלה מהווידוי בהזדהות מוחלטת, והמוסיקה מניעה את מערבולת הרגשות בצורה יעילה.

עטרה אוריה לתמיד‎

הנה שוב מגיע ערב/ שוב השקט/ מכסה את כל העיר/ לא עוצם עיניים/ ובינתיים/ אני לא נרדם.
סיבובים בעיר/ נגמר לי האוויר/ ולא מצאתי לי מקום/ אני לא אוותר/ עד שתחזיקי לי ת'יד.
כי אם יש אש אני מגיע/ אני תמיד קופץ ראשון./ ואז חוטף את הקליע/ אני לא יודע לעצור.
איך כל הזמן הזה/ אני חיכיתי לסימן/ שמישהו יעבור יציל אותי/ תראי אותי עכשיו אני נשרף מגעגוע
ונשאר לי להציל רק את עצמי.
הנה שוב מגיע עצב/ שוב הגשם/ מתרסק על הבתים/ שכחנו מי אנחנו/ מאיפה באנו/ לאן עכשיו?
סיבובים בכל העיר/ נגמר לי האוויר/ ולא מצאתי לי תשובות/ אני לא אוותר/ אני לא ויתרתי אף פעם.
אז אם יש אש אני אגיע/ אני תמיד אקפוץ ראשון/ ואז אחטוף את הקליע/ אני לא יודע לעצור
איך כל הזמן הזה/ אני חיכיתי לסימן/ שמישהו יעבור יציל אותי/ תראי אותי עכשיו אני נשרף מגעגוע
ונשאר לי להציל רק את עצמי.
רצים לאש בלי להודיע/ כאילו אין מה להפסיד/ ואז חוטפים את הקליע/ אני שלך/ זה לתמיד.