Pet Shop Boys - Super

Super

פט שופ בויז

4/5

חדש אצל הפט שופ בויז? הצליחו להמציא עצמם מחדש? לא בטוח שאוהדיהם יחפשו חידושים בכוח. אלבום האולפן  ה-13 הוא שילוב של ישן ומודרני. מהרבה בחינות התחושה היא שאנחנו ממשיכים איתם את המסיבה מתחילת התשעים, למעשה מאז אלבומם הראשון Please וסינגל הפסגות "ווסט אנד גירלז" ועד האלבום הלפני אחרון Electric.  שנים עשר השירים החדשים הם תמהיל מוכר שמערב נושאים פוליטיים, חברתיים ואישיים עם מוסיקה נהנתנית-מתוחכמת, נאמר "אינטלקטואלית" לרחבות. מבחינה זו לא תחושו שחיקה אצל ניל טנאנט וכריס לאו.
הפט שופ בויז מעולם לא גרמו לי התלהבות יתר. מצד שני, יש להם רגעי הקסם האלה – ששייכים אך ורק להם,  גם אם המוסיקה נשמעת מיחזור אלגנטי של כל מה שאנחנו כבר מכירים. למשל:  Inner Sanctum, נשמע תפור לאווירת המועדונים נכון להיום. כנ"ל Happiness בפתיחה.

“It’s a long way to happiness / a long way to go / but I’m gonna get there, boy / the only way I know”

הדרך לאושר ארוכה, אבל אני אגיע לשם, כי זו הדרך היחידה שאני מכיר. שר ניל טנאנט את הטקסט כמנטרה על הפתיחה בביט האלקטרוני סוחף. ב – The Pop Kids אלה הם נערי שנות התשעים המתרפקים בשיר אוטוביוגרפי על הימים בהם למדו יחד באותו מוסד אוניברסיטאי, שהמשכם – לונדון וסצנת מועדוני המוסיקה של תחילת הניינטיז, האובססיה לשירים. קראו להם אז "נערי הפופ,  משום שהם אהבו את להיטי פופ… "They called us the pop kids, coz we loved the pop hits, and quoted the best bits, so we were the pop kids"
"אני למדתי היסטוריה, אתה ביולוגיה. בשבילך בגוף האדם לא היה שום מסתורין. היינו צעירים אבל חשבנו שאנחנו מתוחכמים, אמרנו לכל אחד שהרוק זכה להערכת יתר".
Twenty Something הוא שיר ציני על הצעיר של המילניום הנוכחי הנאבק כדי לעמוד בציפיות של החברה המודרנית ממנו בשילוב של חברים-טכנולוגיה-כסף, מאבק שמכניס אותו למעגל שהופך אות בודד ועקר מבחינה אמוציונאלית. משירי הפופ הטובים של פ.ש.ב בעיבוד יפהפה. ממשיכים באווירת 80-90 עם Groovy, על תופעה של צעירים רבים החיים בשביל לעשות רושם על אחרים – “Look at me / i’m just so groovy!”, מה שמאפיין של יתר נרקיסיזם, הניזון מהרשתות החברתיות. היום הרבה יותר קל להראות לעולם כמה אתה נפלא.
“The Dictator Decides” הוא מלודרמה בקצב אלקטרוני קבוע, הממחיש צעידה של חיילים. הקטע נשמע דפש מוד. ננאנט שר בטון נמוך תפקיד של רודן שאיבד את הרצון להמשיך ורוצה להשתחרר מהתפקיד.
Undertow הוא דיסקו שמחזיר לקלאסיקות שלהם בהפקה עכשווית מלוטשת, ישן אך לא מיושן. Sad Robot World הוא שיר אווירה איטי על הבדידות בעולם טכנולוגי. העולם אמנם הפך לכפר קטן, אבל האנשים בו מנוכרים ובודדים יותר מאי פעם. Burn הוא פופ דאנס היי אנרג'י סוחף שנשמע כמו הלהיט הבא שלהם על הרחבות.
כבר לא צעירים, אבל מספיק מתוחכמים לשכור את שרותיו של המפיק סטיוארט פרייס כדי לייצר פופ משובח פחות מודרני מ – Electric, יותר באוריינטציה של רטרו, אלבום שמפיק תמצית משובחת במיטב הקלאסיקה שלהם מימי תור הזהב של מוסיקת הדאנס בניצוחו של גאון האלקטרו כריס לאו, שעובד על אותו קונספט מוסיקלי בחוכמה יצירתית, בשילוב של מנגינות קליטות, אלקטרוניקה אפקטיבית וטון שירה שבסיסו באיזושהי תחושה מלנכולית. אלה הם הפט שופ בויז שאנחנו מכירים, שמחדשים ימיהם כאילו לא איבדו דבר.

  1. Happiness
  2. The Pop Kids
  3. Twenty-something
  4. Groovy
  5. The Dictator Decides
  6. Pazzo!
  7. Inner Sanctum
  8. Undertow
  9. Sad Robot World
  10. Say It To Me
  11. Burn
  12. Into Thin Air

וידיאו: the Pop Kids

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות