עוד הספקנו לשמוע את השיר האחרון שלה – "אגלה פניך", שביצעה עם משה ולדמן. אקורד אחרון שהיה אמור להיות פרויקט מוזיקלי משותף בהפקת עופר מאירי. בחודשים האחרונים קורין עשתה כל שביכולתה להמשיך ליצור ולהופיע למרות מחלתה הקשה, המוסיקה הייתה חזקה ממנה, אבל קורין נכנעה בסוף.
קורין אלאל היתה נכס למוסיקה הישראלית, אור ליוצרים רבים, או כמו שהעיד עליה אביתר בנאי: "קורין פתחה לי שערים אל תוכי".
מיוחדת מאוד. אחת ויחידה, זן נדיר באמת. מלחינה רגישה, נעה בין רוק לפופ , לשנסון בדרכה שלה. זוהי קורין של "אנטרקטיקה", אלבומה השלישי, אולי הטוב ביותר מאלבומיה, בו היא נשמעת בוגרת, פחות "מורדת", מגיעה לרפרטואר מגוון, ובעיקר, עולה על במה נכונה, היותר פואטית–תיאטרלית. לימים התברר שהצעד הזה קידם את הקריירה שלה בצורה משמעותית ביותר.
זוהי קורין על כל פניה המוזיקליים: מוסיקה ברזילאית ("אמור לי"), רוק גל חדש שנות ה-80 של נועזות רעננה ("מותק", שיר על טראומה מינית, "פירות אסורים"), רוק דרמטי ("תן לי קצת ממך"), בלוז מלנכולי ("חיה בתוך קופסה", "תמונה בכחול", "כשה עמוק") גרסאות כיסוי אישיות לשירים שהיא כתבה לאחרים ("אין לי ארץ אחרת"), גרסאות כיסוי לשירים קלאסיים ("אמסטרדם" לז’ק ברל בביצוע נדיר), קברט רוקנ’רול ("לילה נופל על העיר"), פופ-רוק ישראלי מקורי, שכבר הפך קלסיקה מקומית ("אנטרקטיקה", "הטבעת נפלה", "התעשיה האבירית", "ארץ קטנה עם שפם", "קשר הירח, "זן נדיר", "ימי הפרח והאהבה"), פופ קליל ("שיר בכייף", "מעיין") שנסון (ז’ק פרוור, אדית פיאף, ברסנס, "עולם מושלם" של מנור בצרפתית), דאנס ("תנינענק"), נוסטלגיה קברטית ("שפת אימי").
אני מזמזם עכשיו "אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים אבל לא מביטים". ששרה קורין למילים של מאיר גולדברג, שמתאימות לכל זמן, ובזמן הנוכחי מקבלות עוצמה כפולה.
זה הזן הנדיר שהכי נזכור מקורין, ששרה את ה"אנחנו" והשאירה חותם לעד.
